עגלת הקניות שלך ריקה

מרוסיה גאלתנו

החגיגה נסתיימה ואנו יצאנו ממנה ברגשות מעורבים. מצד אחד שמחנו על כי עלה בידנו להפגין יהדות גאה ובכך לקדש שם שמים; מצד שני כרסם בליבנו החשש מפני תגובת השלטונות.

בשנת תשכ"ד הוחלט במשפחתנו להגיש בקשה להיתר יציאה מברית-המועצות. ידענו מראש כי הסיכויים שבקשתנו תיענה בחיוב קלושים, ובכל-זאת ניסינו וקיווינו. הגשתי בקשה ל'אוביר' (משרד ההגירה הסובייטי), ולאחר המתנה של כמה חודשים נענינו בשלילה. הגשתי בקשה שנייה וגם זו נדחתה. גורל דומה נכון גם לפניותיי הבאות.

בראותי כי בדרכים המקובלות לא נזכה לקבל היתר יציאה, החלטתי לנקוט דרך מקורית ונועזת, שנועדה למקד בי ובדרישתי תשומת-לב מיוחדת.

בשלב ראשון דרשתי לקבל את שלושת ילדיי לישיבה הרשמית היחידה שהוקמה (לאחר מות סטאלין) ופעלה במוסקווה. מטרת הישיבה הייתה תעמולתית גרידא. למראית-עין כביכול אפשרו השלטונות ליהודי ברית-המועצות לנהל את חייהם כרוחם, בעוד בפועל לא היו בישיבה כמעט תלמידים והמעט שלמדו בה נרדפו.

הצגתי את דרישתי זו לראש הישיבה, שהחוק אסר עליו לקבל תלמידים מתחת לגיל שמונה-עשרה. ילדיי היו אז בני אחת-עשרה, ארבע-עשרה ושש-עשרה. הגעתי ללשכתו של סגן השר לענייני דת והצגתי לפניו את דרישתי. הוא, כמובן, דחה אותה על הסף. לא הרפיתי והוספתי ללחוץ ולשגר מכתבים לכל הגורמים הנוגעים בדבר. ידעתי שאני צועד לעימות ישיר עם השלטונות.

ההתרחשות הבאה העלתה את העימות לרמת-שיא. בראשית קיץ תשכ"ה ביקרתי בבית-הכנסת הגדול של מוסקווה ושמעתי מידיד טוב שלי, כי גבאי בית-הכנסת מתכוננים לערוך במקום חגיגה לרגל התשעה במאי - היום שבו גברו צבאות הברית על גרמניה הנאצית. כך מבקשים הגבאים - הסביר הידיד - להראות לשלטונות כי גם היהודים הדתיים שותפים לחג הזה.

האיש הוסיף ואמר, כי שמע שנוכחותם של צעירים יהודים בחגיגה זו אינה רצויה לגבאים, מכיוון שלחגיגה יוזמנו גם אנשי שגרירות ישראל ונציגי שגרירויות נוספות, והגרסה הסובייטית טוענת כי הדור היהודי הצעיר נותק לגמרי מהדת היהודית ואין לו כל עניין בה.

כך, לדוגמה, הופיע בכתב-העת היידי 'אייניקייט' (אחדות) מאמר מפרי-עטו של העורך, אהרן וורגליס, כנגד הלורד רוסל מבריטניה, שהאשים את שלטונות ברית-המועצות בכך שאינם מאפשרים ליהודים להעניק חינוך דתי לבניהם. "מה לך לורד רוסל כי נזעקת להגן על הדת היהודית? צעירי היהודים אין להם כל עניין בדת היהודית!", כתב וורגליס.

בשמעי זאת ידעתי כי עתה הגיעה השעה לקדש שם שמים ולהראות לכול כי יש בברית-המועצות ילדים המתחנכים לתורה. החלטתי להביא את ילדיי לבית-הכנסת לחגיגה. בשובי לביתי סיפרתי על כך לילדיי והם קיבלו את הצעתי בהתלהבות. גם לאחייני, ר' ישראל פרידמן, הצעתי שיבוא עם ילדיו לחגיגה המתוכננת. היו לו עשרה ילדים, שכולם חונכו בדרך התורה והחסידות. הוא קיבל את הצעתי.

באנו שנינו עם הילדים לחגיגה. על הבימה שליד ארון-הקודש היה מקום מושבו של הרב. צידה השני של הבימה נועד לאורחים, כלומר לאנשי השגרירות ולתיירים יהודים מחו"ל, כדי שלא ייצרו, חלילה, מגע כלשהו עם המתפללים. אני ואחייני ר' ישראל נשארנו בקהל למטה, ולילדינו אמרנו לעלות על הבימה ולעמוד ליד הרב. הבאנו עמנו סידורי-תפילה ומסרנו אותם לידיהם. אמרנו להם כי בעת תפילת מנחה וערבית יתפללו בקול רם.

קהל רב מילא את בית-הכנסת עד אפס מקום. עיני הכול היו מופנות אל הבימה - שם ישבו הרב, האורחים הנכבדים ושם נועד להיערך הטקס המרכזי של החגיגה. עם זה נתגלה לעיני הנוכחים מחזה בלתי-רגיל - ילדים ונערים מגיל שמונה ועד גיל שבע-עשרה עומדים על הבימה וסידורים בידיהם.

כשראה זאת גבאי בית-הכנסת (שמילא גם שליחות מטעם הבולשת) נתמלא חמת-זעם, וניסה להוריד את הילדים מהבימה. הילדים לא שעו לו. הוא לא יכול היה להשתמש באלימות-יתר, לנגד עיניהם של אנשי השגרירות. פנה אפוא הגבאי אל הרב וביקשו להורות לילדים לרדת. זה נענה לו, אך הילדים התעלמו גם מהוראת הרב.

הגבאי סינן לעברם בזעם: "מה עושים כאן יהודונים אלה?! אני אעשה בהם שפטים!". הילדים נשארו שם על אפו ועל חמתו, כשהם ממקדים את תשומת-הלב של כל הנאספים, שלא העלו כלל על דעתם כי עדיין מצויים בלב מוסקווה ילדים ונערים הדבקים בתורת ישראל.

החגיגה נסתיימה ואנו יצאנו ממנה ברגשות מעורבים. מצד אחד שמחנו על כי עלה בידנו להפגין יהדות גאה ובכך לקדש שם שמים; מצד שני כרסם בליבנו החשש מפני תגובת השלטונות.

זו אכן באה... זמן קצר לאחר החגיגה קיבל אחייני, ר' ישראל פרידמן, היתר-יציאה מברית-המועצות. כעבור כתשעה חודשים קיבלנו גם אנחנו היתר לעזוב את גבולות המדינה. כל הסימנים הראו שפשוט נמאסנו על שלטונות ברית-המועצות והם העדיפו להיפטר מעמנו אחת ולתמיד.

(סיפורו של הרב אהרון חזן מבני-ברק, על-פי ספרו 'נגד הזרם' בהוצאת 'משאבים')

 

התוכן באדיבות צעירי אגודת חב"ד © כל הזכויות שמורות

 

שתף לחברים

שתף