עגלת הקניות שלך ריקה

לא נפסיק להאמין ולצפות

לא קל לחיות כל החיים בתחושה מתמדת של כאב וצער על החורבן והגלות. מבחינה מסויימת, אמונה זו תובעת תעצומות-נפש יותר מכל שאר העיקרים שיהודי נדרש להאמין בהם.

לא נפסיק להאמין ולצפות

לא קל לחיות כל החיים בתחושה מתמדת של כאב וצער על החורבן והגלות. מבחינה מסויימת, אמונה זו תובעת תעצומות-נפש יותר מכל שאר העיקרים שיהודי נדרש להאמין בהם.

בעיצומם של ימי הקיץ, בשעה שבעולם כולו יוצאים מיליונים לחופשות ולנופש, נכנס העם היהודי לאווירה כבדה של צער, עגמימות ואבל. יד ההשגחה כיוונה את שלושת השבועות של המצור על ירושלים, ששיאו בחורבן המקדש, דווקא לימים שמסמלים את הנאות החיים, החופש והעליצות. ניגודיות זו מבליטה עוד יותר את תפיסת-העולם הייחודית לנו.

לוח-השנה היהודי זרוע חגים ומועדים ובימים בעלי משמעות מיוחדת. אלה ימים שבהם תכנים מסויימים זוכים להבלטה יתרה ולהדגשה מיוחדת, כדי לצייד אותנו במטען רוחני שנישא עמנו כל ימות השנה. בדרך זו יש לראות את מטרתם של ימי בין המצרים, תשעת הימים ותשעה באב – ימים אלה מעניקים לנו את עומק הכאב על הגלות והחורבן ואת מרכזיותו של עניין זה בהוויה היהודית.

ציפייה ואכזבה

לא קל לחיות כל החיים בתחושה מתמדת של כאב וצער על החורבן והגלות. קשה שבעתיים להאמין באמונה שלמה שהגאולה, אשר עם-ישראל מצפה לה כאלפיים שנה, באה היום ממש. מבחינה מסויימת, אמונה זו תובעת תעצומות-נפש יותר מכל שאר העיקרים שיהודי נדרש להאמין בהם.

הקושי הגדול של האמונה הזאת מקורו בתסכול ובאכזבה שהיא מנחילה לנו מדי יום ביומו. אנו מתעוררים בבוקר ומאמינים שהיום ניוושע – "אחכה לו בכל יום שיבוא". בתפילה אנו אומרים, "כי לישועתך קיווינו כל היום". התקווה היא לאורך כל היום, תקווה, ציפייה ואמונה שהיום יבוא הגואל. עובר היום והגאולה לא באה, ואת מקומה תופסים אכזבה וצער.

מה עושים מחר? לא מתייאשים, חלילה, אלא מוסיפים להאמין. שוב מצפים כל היום לבוא הגאולה, מאמינים ומתפללים, אבל היום חולף ועודנו שרויים בגלות. כך עוברים הימים, כפי שהנביא ירמיה מקונן: "עבר קציר כלה קיץ, ואנחנו לא נושענו".

יש חוששים להתאכזב, ועל-כן מצמצמים את עוצמת הציפייה. כגודל הציפייה גודל האכזבה, וכאשר הציפייה מאופקת, גם האכזבה אינה גדולה. יש חוששים אפילו מאכזבה מועטה, ואינם מצפים כלל. "למה לצפות?", הם שואלים, "כשיבוא, נלך לקבל את פניו; עד אז יש לנו דברים אחרים לעסוק בהם". אך לא זו דרכה של היהדות. יהודי צריך לצפות, לצפות בכל לב. כשחלף יום ועדיין לא בא משיח-צדקנו - צריך להתאכזב ולהצטער, לכאוב ולבכות. ואף-על-פי-כן - לצפות מחדש ולקוות שמחר יבוא.

דבר זה מסביר מדוע דווקא ה'עיקר' העוסק באמונת הגאולה נוסח בסגנון של קושיה ותירוץ: "ואף-על-פי שיתמהמה - עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא". כי לכאורה יש כאן סתירה מובנית: איך אפשר להאמין בדבר שגורם תסכול ואכזבה מדי יום ביומו? אולם זו האמונה בביאת המשיח – "עם כל זה אחכה לו" – למרות האכזבה, על-אף הכאב, עם כל התסכול.

האמונה והאכזבה מלוות את העם היהודי בכל הדורות. כך היה גם בגאולת מצרים. משה רבנו בא לעם-ישראל ובישר לו את בשורת הגאולה. העם התמלא תקווה - "ויאמן העם". ומיד אחר-כך באה האכזבה: פרעה מחמיר את גזרותיו, איננו נותן תבן, מכביד את העול. האכזבה כה עצומה, עד שבני-ישראל באים בתרעומת קשה אל משה ואהרן, ואפילו משה רבנו זועק אל ה': "למה הרעותה לעם הזה! למה זה שלחתני!". אך אחרי כל זה החלו ניסי הגאולה, שהביאו לידי יציאת מצרים.

גם אנו, בעמדנו בימי בין המיצרים, נשואות עינינו בתפילה לה' שתתקיים בנו נבואת זכריה ש"ייהפכו ימים אלה לששון ולשמחה ולמועדים טובים", בשנה זו ממש.

שתף לחברים

שתף