חירות אמיתית היא רק כאשר החלקים הנחותים יותר בחיי האדם – יתעלו ויתרוממו לשיא דרגתם האפשרית, להתקרב אל הנשמה ושאיפותיה, והנשמה עצמה תשתחרר גם היא מכל המונע את התעלותה

חג הפסח, "זמן חירותנו", מהווה עבורנו תזכורת והסברה למשמעותה האמיתית של חירות.

חיי האדם מורכבים משלושה מישורים. (א) החלק הרוחני שבו, החיים הרוחניים שלו, הנשמה שלו. (ב) הגוף האישי שלו. (ג) הקשר עם העולם סביבו.

חג הפסח, זמן חירותנו, מורה לנו, כי על האדם להיות "בן חורין" בכל שלושת המישורים הללו, ובאופן שלא תהיה התנגשות ביניהם, אלא אדרבה – הם ישלימו זה את זה עד לכדי חירות אמיתית ומושלמת.

●

כאשר עם ישראל שהה בגלות מצרים, הוא היה בשעבוד מוחלט. עם ישראל היה משועבד למצריים בכל שלושת המישורים הללו.

(א) עם ישראל היה בשעבוד רוחני ומוסרי תחת השלטון המצרי. מצרים היתה מקום של המוסריות היתה בשפל המדרגה, עד כדי כך שמצרים מכונה בתורה בשם ערות הארץ. עם ישראל היה שקוע בטומאת מצרים.

(ב) עם ישראל היה נתון במצרים לשעבוד גופני איום, הוא עבד שם בעבודת פרך.

(ג) גם מבחינת הקשר עם הסביבה – עם ישראל היה משולל כל זכויות של רכוש. למרות שכאנשים בכלל, ובהיות בני ישראל במיוחד – הם היו אמורים להיות זכאים לזכויות אנושיות, הדבר נשלל מהם. עד כדי שהתורה מתארת שאפילו תבן לבניה לצרכי המצרים, מנעו מהם בהוראתו של פרעה.

יציאת מצרים, היציאה לחרות – היתה גם היא בכל שלושת המישורים הללו. עם ישראל נעשה ל'בן חורין' בכל שלושת המישורים הללו, הוא קיבל עצמאות מוחלטת.

(א) עוד בתום תקופת היותם במצרים אמר להם הקב"ה "משכו וקחו לכם צאן ושחטו הפסח", וחכמי ישראל ביארו זאת "משכו – ידיכם מעבודה זרה", "וקחו לכם צאן – של מצווה". עם ישראל משך את ידו מעבודת האלילים המצרים, ולא זו בלבד שהוא פסח מלהאליל את אלילי מצרים, הם גם הפגינו בפומבי את אפסותם של אלילי מצרים. זו חירות של הנשמה.

(ב) עם ישראל יצא לחירות גופנית ממצרים, שחרור מלא מהשעבוד המצרי "ביד רמה" בריש גלי, מתוך שירה וזמרה.

(ג) עם ישראל יצא ממצרים "ברכוש גדול", עם כסף וזהב ובגדים בעלי ערך.

●

חג החירות מהווה עבורנו לקח והוראה, שעלינו להיות בני חורין בכל שלושת המישורים הללו, לא די באחד המישורים או בשניים מהם – חירות מוחלטת זו חירות שבכל שלושת המישורים האדם אינו משועבד.

ישנם כאלו המסתפקים בחירות הנשמה בלבד. הם לומדים תורה, מתפללים – אך באשר לירות הגוף, כאשר הם מתיישבים לאכול, הם נעשים משועבדים אל החלק הבהמי שבאדם.

ישנה השקפה האומרת, שגם על הגוף להיות בן חורין, האדם לא יכול להיות משועבד לחלקו הבהמי, הוא מבין שעליו לאכול בגישה יהודית ניכרת – אבל כאשר הוא יוצא מביתו, כאשר הוא בא במגע עם העולם סביבו, כאשר הוא יוצא לצבור רכוש, במסגרת העסקים שלו, הוא נעשה משועבד ל'מצרים', לסביבה.

כלפי כל הגישות הללו אומרת התורה שחובה עלינו לזכור את יום צאתנו ממצרים "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך", על היהודי לזכור בכל יום שהוא בן חורין. אתה משוחרר הן בחירות הנשמה, הן בחירות הגוף, והנשמה והגוף בני החורין – הפכו את הרכוש המצרי לרכוש גדול יהודי.

●

בלתי אפשרי שהנשמה, שהיא חלק אלו-ה ממעל ממש, הניצוץ האלוקי שבאדם – יהיה משועבד אל הגוף.

ואין כל הגיון בכך שהנשמה והגוף – יהיו משועבדים לעולם החיצוני שסביבם.

אין אפשרות שהנעלה ישרת את הפחות, את הנקלה ממנו – ויחד עם זאת הוא יהיה שבע רצון. לא תיתכן מציאות שכזו.

הנשמה, בעלת הדרגא המרוממת ביותר באדם – לא תסכים להכנע לגוף. ולא יתכן שהגוף הונשמה – ייכנעו לסביבה הנחותה מהם.

חירות אמיתית היא רק כאשר החלקים הנחותים יותר בחיי האדם – יתעלו ויתרוממו לשיא דרגתם האפשרית, להתקרב אל הנשמה ושאיפותיה, והנשמה עצמה תשתחרר גם היא מכל המונע את התעלותה.

זו החירות של יציאת מצרים, וזו החירות של "זמן חירותנו" – החירות שלנו.

●

הקב"ה אומר "איני מבקש אלא לפי כוחן", הקב"ה – בורא האדם – מעמיד לבני ישראל דרישות רק בהתאם ליכולות ולכוחות שלהם.

וכיון שהוא תובע ודורש זאת, הוא דורש מאיתנו 'חירות' – הדבר מהווה הוכחה שהדבר הוא בכוחינו.

הדבר תלוי אך ורק ברצון שלנו, רצון איתן והחלטי לקיים את רצונו של הקב"ה.

ההחלטה התקיפה הזו – זו הדרך היחידה המביאה לחירות אמיתית, חירות האדם מהגלות הנפשית האישית שלו, וכתוצאה מכך – גם לחירות מהגלות במשמעותה הפשוטה, חירות וגאולה על ידי משיח צדקנו.

ממכתב כללי של הרבי מליובאוויטש, יא ניסן תשכב.

מעובד ע"י הרבי אלי' וולף.