זו הייתה רק גלויה עם הודעה קצרה, אבל בשבילי היא הייתה מתנת חנוכה נהדרת. מחשבותיי נדדו אחורנית לתחילת הסתיו בספטמבר האחרון.

בלילה הראשון של השיעורים ציפיתי בכיליון עיניים לקורס הזה בספרות ותרבות ספרדית כי הוא נשמע מאוד מעניין.

דווקא באותו לילה השתבשו העניינים. בתחילת הרצאתו עשה פרופסור מנדז רושם של מרצה מעניין ומבריק. ברם הופתעתי לשמוע אותו מדבר אלינו באנגלית, שכן היה זה קורס מתקדם. הרמתי את ידי ושאלתי את הפרופסור על הנקודה הזו. בחדר השתררה דממה של אי-נוחות ואז ענה הפרופסור מנדז בקול קשוח ובציניות שהוא לא בטוח שאנו מתקדמים מספיק כדי לדון בהיסטוריה ובספרות בשפה הספרדית. מתוך כך התפתח ויכוח לוהט שבו כל אחד נטל צד בקול רם, וכמובן שראו בי את מי שהתחילה את כל הדיון. רגשות האנטיפטיה שהתפתחו באותו לילה הלכו והתחזקו במהלך כל אותה התקופה.

כשהגיע מבחן אמצע השליש הייתה לפרופסור הזדמנות להשיב לי כגמולי. התכוננתי למבחן ביסודיות, אולם הוא נתן לי ציון 80 ורשם הערה שבה הסביר ששגיתי בפירוש שאלה מסוימת – שניתחתי את החומר במקום לסכם אותו. רתחתי מזעם, בני משפחתי חשבו שהוא ודאי אנטישמי, ובכל מקרה, אין ספק שהדיונים בכיתה שלי הציבו אותי באור זרקורים בלתי אוהד.

בדיוק באותה תקופה יצא עיתון שבו התפרסם אחד מסיפוריי, שכלל כמה זיכרונות יפים מימי נעוריי. הבאתי את העיתון לשיעור כדי להראותו לכמה מחבריי לכיתה ואפילו תכננתי להראותו לפרופסור. באותו ערב היה לנו ויכוח נוסף שממש הגדיש את הסאה. בסוף השיעור יצאתי בכעס מן החדר.

בהיותי בחצי הדרך במורד המסדרון – לעולם לא אדע מדוע – הסתובבתי ושבתי על עקבותיי. הפרופסור היה בחדר ואסף את חפציו. הוא הביט בי בהפתעה והראיתי לו את המאמר שלי. הוא העיף בו מבט קצר ואז באופן בלתי-צפוי לחלוטין שאל אם יוכל לקחתו לביתו כדי לעיין בו.

בשבוע שלאחר מכן ביקשני הפרופסור לפגוש אותו במשרדו אחרי השיעור. כשהתיישבנו בנוחות הוא החל לספר לי כמה נהנה מן המאמר שלי.

"הוא בטח חושב שהוא ייחודי", חשבתי. "ייתכן שזוהי חשיפתו הראשונה לחיים יהודיים".

אולם מחשבותיי הופרעו לפתע. "המאמר הזכיר לי את נעוריי שלי", שמעתיו אומר. "היה זה במהלך מלחמת העולם השנייה ואנו חגגנו את החגים בחשאי. כל שנה לא ידענו אם יהיה עוד חג, כל שנה חגגנו במקום אחר".

טוב שישבתי, שכן שאלתו הבאה ממש הממה אותי. "איך ידעת שאני יהודי?" הוא שאל. פרופסור מנדז – יהודי? פשוט לא יכולתי להאמין למשמע אוזניי.

"אבי שינה את שמנו במהלך המלחמה", הוא המשיך, "כדי שנוכל להימלט לאמריקה הדרומית. התאמנו להתחזות ללא-יהודים. למדנו בקפידה על המתיישבים הספרדים הילידים וחיקינו אותם". ישבנו במשרדו ושוחחנו זמן מה על החיים היהודיים ועל היהדות עצמה.

שבוע אחרי כן, ביום שלישי אחרי הצהריים, כשהתכוננתי לצאת, ניגשה אליי אחת מבנותיי עם בעייה: היא קיבלה כמה חנוכיות בבית ספרה, ונאמר לה לתת אותן למישהו שאם לא יקבל חנוכייה – הוא לא ידליק נרות חנוכה.

"את יכולה לתת לי חנוכייה אחת עכשיו", אמרתי לה. "ולכי למצוא נייר עטיפה".

כשיצאתי לכיוון הכיתה כמה רגעים אחרי כן הייתה בתיקי חנוכייה עטופה יפה.

נשארתי אחרי השיעור והענקתי את השי לפרופסור מנדז. "זה משהו מיוחד שאפית או בישלת?" הוא שאל. נענעתי בראשי לשלילה. "אנא אל תפתח זאת עד שתגיע הביתה", אמרתי. "ובבקשה קרא את החומר שבפנים. לא משנה מה, שמור אותו וחשוב על כך". כשעזבתי, הסתובבתי וקראתי: "חנוכה שמח!"

"הדלקת את החנוכייה?" שאלתי בשיעור הבא. "לא", הוא אמר. "אמרתי לך שאני לא שומר מצוות. חיי השתנו באופן קיצוני מאז ילדותי". הוא שם את החנוכייה על שולחנו בביתו, אך לא היה מעוניין להדליק אותה.

"למה?" שאלתי. "האם לא הגיע הזמן שתנקוט עמדה? הדלק את הנרות לאות הזדהות. אין צורך להסתתר יותר. צא החוצה ומצא את עצמיותך האמיתית".

"אולי בפעם אחרת", הוא אמר. לא עכשיו. אבל תודה לך בכל אופן".

ועכשיו, כעבור שנה, הוא שלח לי גלויה. אני קוראת מחדש את המסר שלו, ושוב הוא ממלאני בשמחה. במסר הקצר שתי מילים בלבד, זה הכול. "הנרות דולקים". הוא חתם בשמו (פרופסור מנדז), ומתחתיו באותיות קטנות, "יהודה מנדלובסקי".

ישנן סוגים רבים של מאבקים וניצחונות. את הגבורה שאתה מפגין, הפרופסור מנדז, ניתן להשוות למאבקם ההיסטורי של המכבים. כשנדליק את נרותינו היום, אחשוב על הלהבות הזעירות של נרותיך, המסמלות את ניצחונך.