חנוכה הוא מהחגים השמחים והמאירים בחצרות החסידים. אם החסידות בכלל עניינה אור, הרי כאשר אור החסידות מתחבר עם אור החנוכה, ודאי שמנצלים זאת להגדלת האור על-אחת-כמה-וכמה. בקרב חסידי חב"ד נהגו להרבות בשמחה מיוחדת בליל הנר החמישי של חנוכה. בלילה זה נהגו לחלק דמי חנוכה ולערוך התוועדות מיוחדת.

חסידים מספרים, שביום זה אירע שחרורו של רבנו הזקן, בעל התניא, ממאסרו השני (בשנת תקס"א). הרבי מליובאוויטש מסביר, שהדבר קשור בתוכנו המיוחד של הנר החמישי. ידועה המחלוקת בין בית-שמאי לבית-הילל בעניין סדר הדלקת נרות חנוכה. לדעת בית-שמאי מדליקים ביום הראשון שמונה נרות ומכאן ואילך פוחתים והולכים, ולפי בית-הילל מדליקים ביום הראשון נר אחד ומכאן ואילך מוסיפים והולכים. ההלכה היא כבית-הילל.

עד הלילה החמישי של חנוכה יש יותר אור לפי דעת בית-שמאי מאשר לפי דעת בית-הילל. ביום הראשון יש לפי בית-שמאי שמונה נרות, ואילו לפי בית-הילל רק נר אחד. ביום הרביעי יש לפי בית-שמאי חמישה נרות ואילו לבית-הילל רק ארבעה. אולם בלילה החמישי מתהפך המצב, ומכאן ואילך יש לבית-הילל יותר נרות מלבית-שמאי. לכן יש ביום הזה שמחה יתרה.

ביטול הגזירות

נרות החנוכה – שאותם מדליקים "על פתח ביתו מבחוץ" – מזכירים את החובה להאיר גם את ה'חוץ' ואת הזולת. כשמדייקים בפרטים יכולים ללמוד מזה כמה וכמה הוראות:

א) אין להמתין עד שהחושך יחדור לתוך הבית ואז לצאת להילחם בו, אלא צריכים לצאת אל ה'חוץ' ולהאירו. ב) אין מדליקים נר אחד בבית ונר נפרד בחוץ, אלא אותו נר המאיר את הבית מאיר גם את החוץ. על האדם להשתדל להביא את הזולת לאותה דרגה בעבודת-ה' (מהדרין מן המהדרין) שהוא-עצמו עומד בה; אין אדם רשאי להתנהג בעצמו באופן של מהדרין מן המהדרין ואילו לגבי הזולת יסתפק בעבודה של 'כשר בדיעבד'.

מבואר בתורת החסידות, שעניינה של מצוות נרות חנוכה להאיר אף את ה'חוץ', מקום החושך, וגם את החושך של הדורות האחרונים שלפני ביאת המשיח. הזמן שלפני ביאת המשיח הוא תקופה של חבלי משיח ושל גזירות קשות, ובזמן כזה נחוצה העבודה של ביטול הגזירות. איך אפשר לבטל גזירות? על-ידי שמאירים גם את מקום החושך: שמחזירים חוטא בתשובה, ככתוב (ירמיה טו,יט): "ואם תוציא יקר מזולל (אם תוציא אדם הגון מאדם רשע, שנחזירנו למוטב, רש"י) כפי תהיה" (שאני גוזר גזירה ואתה מבטלה, רש"י), או שמלמדים את בן עם-הארץ תורה.

שני ניסים

השמש אינו בכלל נרות המצווה, ולכאורה היה צריך לעמוד למטה מכל הנרות. בפועל רואים אנו שמקומו של ה'שמש' למעלה משאר הנרות. הנה הטעם הפנימי שבזה: מי שמדליק את "נר ה' נשמת אדם" של חברו, מתעלה לדרגה שהיא נעלית אף מדרגתו של האדם שאת נשמתו 'הדליק'.

שני ניסים אירעו בחנוכה – נס ניצחון המלחמה ונס פך השמן. את הנס הראשון אנו מזכירים בתפילת 'ועל הניסים', ואילו לזכר הנס השני נקבעה מצוות נרות חנוכה. צורת הזיכרון של שני הניסים מבליטה ומדגישה את ערכה וחשיבותה של הרוחניות מול הגשמיות. וכשם שכך הדבר בחיי הכלל, כך הוא בחיי היחיד – הצלחה גשמית היא בעלת ערך רק כשהיא משמשת לחיי הרוח.