הדיון הציבורי בעניין אי-גיוסם של תלמידי הישיבות הוא דוגמה מובהקת לדו-שיח של חירשים, ולכן אין הוא יכול להוליך לשום מקום חיובי. בעיני המתריסים, תלמידי הישיבות הם משתמטים המתחמקים מנשיאה בנטל. לעומת זה, בעיני יהודים מאמינים, תלמידי הישיבות הם אידאליסטים שמקריבים את מיטב שנות עלומיהם למען ערך חיוני לעם היהודי – לימוד התורה.

קשה לבוא בטענות למי שלא חונכו להבין את הערך הזה, אבל בהחלט אפשר לבקש מהם לכבד את האמונה בחיוניותו של לימוד התורה. זה ערך שהעם היהודי נושא עמו אלפי שנים, גם בתנאים הקשים ביותר. גם כשלא היו תקציבים ממשלתיים, יהודים חסכו מלחמם כדי לאפשר לתלמידי הישיבות לשקוד על תלמודם.

בהחלט ראוי לקיים דיון איך משלבים את הערך של לימוד התורה עם הצורך בהגנה על העם והארץ, אבל הדיון הזה יכול להיות כּן והגון רק אם יש הכרה בחשיבותם של שני הצרכים האלה. מי שאינו מבין את מקומם של תלמידי הישיבות בעולם המושגים היהודי – לא יוכל להיות בר-שיח לדיון אמיתי.

כך נוהג יהודי

בעיני יהודי מאמין, הפעילות הארצית והפעילות הרוחנית שלובות זו בזו. כך הוא נוהג בכל אורחות חייו. כשהוא רוצה להצליח בעסק הוא אכן קונה ומוכר וקובע פגישות, ובה-בעת נותן צדקה, כדי לזכות לברכת השם. יהודי הזקוק לרפואה הולך אל הרופא, לוקח תרופות ואם יש צורך עובר ניתוח, אך בה בשעה הוא מתפלל ובודק את המזוזות בביתו.

כך, מספרים חז"ל, נהג מרדכי היהודי בשעה שהוכרזה גזֵרת המן. לכאורה היה יכול לקבוע בבירור את הסיבות הטבעיות לגזֵרה – שנאתו של המן הרשע ליהודים, קנאתו במרדכי היהודי, יהירותו ושחצנותו, קלות-דעתו של המלך אחשוורוש ונטייתו לקבל שוחד. בראייה ארצית שגרתית היה צריך למקד את כל פעילותו בכיוונים האלה. אבל הוא נוקט אמצעים שונים לגמרי.

מרדכי הבין שהסיבות הטבעיות כשהן לעצמן עדיין אין בכוחן להמיט גזֵרה נוראה כזאת על עם-ישראל. הגזֵרה מוכיחה כי נפגעה חומת-המגן האלוקית השומרת על עם-ישראל. לכן השקיע את עיקר כוחו בתיקון הפרצות הרוחניות. הוא קרא לתשובה, לצום, לתפילה ולזעקה לקב"ה.

בסיס קיומנו

בשעה שגזֵרת השמדה נוראה מרחפת מעל עם-ישראל מרדכי מקבץ עשרים ושניים אלף ילדים ולומד איתם תורה. מי שבוחן דברים בראייה חומרנית לא יבין זאת. כאשר כל העם היהודי שרוי בסכנה צריך מרדכי לנצל כל רגע לשתדלנות ולחיפוש דרכים לשכנוע אחשוורוש לבטל את הגזֵרה. תחת זאת הוא יושב ולומד עם ילדים.

אבל מרדכי יודע שקיומו של העם היהודי אינו יכול להתבסס על פעילות ארצית בלבד, אף שהיא חשובה וחיונית, וגם הוא עצמו נוקט פעולות כאלה. כי לימוד התורה מעניק את ההגנה הרוחנית, ובכוחה אפשר להצליח בכל הפעולות האחרות. זה בסיס קיומו של עם-ישראל בכל הדורות.