אחד הדברים שהתורה רואה אותם בחומרה יתרה הוא חטא עבודה זרה. בכל ספרי התנ"ך אנו מוצאים את המאבק הבלתי-מתפשר של היהדות נגד עובדי האלילים. זו אחת משלוש המצוות שעליהן נקבע 'ייהרג ואל יעבור'. כלומר, יהודי נדרש להקריב את חייו כדי שלא לעבוד עבודה זרה, ואפילו למראית-עין בלבד. פרשת השבוע מספרת על הכישלון החמור של עם-ישראל, שהמיר את אלוקיו בעגל הזהב, והעונש הקשה שהוטל עליו בעקבות זאת.

שלילת האלילות היא אחת משבע המצוות שהעם היהודי נדרש להנחיל לאנושות כולה. כידוע, תרי"ג המצוות ניתנו לעם-ישראל בלבד, ואין לנו שום שאיפה שאומות-העולם יקיימו אותן. להפך, גם אם לא-יהודי בא ביוזמתו ומביע את רצונו להתגייר, עלינו לנסות לדחותו ולהסביר לו שאין לו שום צורך להיות יהודי (רק אם הוא מתעקש להתגייר יש לקבלו). אבל מוטלת עלינו חובה לגרום לאנושות כולה לקיים את 'שבע מצוות בני נוח', שאחת מהן היא האיסור לעבוד עבודה זרה.

לא עניין פרטי

העולם של ימינו מגדיר שחיתות רק דברים הפוגעים בזולת, ואילו ענייני אמונות ודעות נתפסים כעניין אישי של כל אדם ואדם. אבל בראייתה של התורה, עבודה זרה היא השחתה חמורה ביותר של העולם. בן המתכחש להוריו ואינו מכיר טובה להם על כל מה שהעניקו לו, נוהג בחוסר מוסריות. בדיוק כך האלילות היא התנהגות בלתי-מוסרית, כי יש כאן התכחשות למקור האמיתי של כל השפע שניתן לנו – הלוא הוא הקב"ה.

האדם נדרש להכיר באמת הבסיסית של הקיום – העולם נברא בידי הקב"ה והוא המנהיגו. הוא לבדו מקור הכוח והשפע, ואין עוד מקורות כוח שיכולים להעניק לנו דבר-מה או להנחית עלינו דברים רעים. הכול בא מאת הקב"ה ואין עוד מלבדו. לכן עלינו להודות אך ורק לקב"ה על כל הטוב שבחיינו, והוא הכתובת האחת והיחידה שאליה עלינו להפנות את בקשותינו ותפילותינו.

למעשה, עבודה זרה יכולה להתקיים גם במובנים עדינים ודקים יותר. אדם יכול להאמין בבורא-העולם, להתפלל אליו, ועם זה לחוש כי את גורלו קובעים גורמים ארציים. הוא עלול לחשוב כי אדם כלשהו הוא שיקבע אם יתקבל לעבודה או יקבל את פרנסתו. הוא יכול לדמות בנפשו כי עסקיו הם מקור כוחו ועוצמתו.

גישה זו בטעות יסודה. אכן, הקב"ה מנהיג את העולם בדרך הטבע ומעביר את השפע על-ידי כלים ארציים. הוא גם מצווה על האדם לעשות השתדלות טבעית וליצור כלי שבו יוכל השפע להתקבל. אדם שיושב בביתו בחיבוק ידיים ומצפה כי הקב"ה ישלח לו את פרנסתו מן השמים – נוהג שלא כראוי. ועם זה עליו לזכור כי אין אלה אלא כלים לקבלת הברכה האלוקית, אבל מי שקובע אם הברכה תינתן הוא הקב"ה בלבד.

אדם נדרש ליצור מקור טבעי לפרנסה, אבל הפרנסה עצמה מגיעה מהקב"ה. הוא הקובע אם העסק יצליח, אם המעסיק ירצה בהעסקתך, אם הזרעים שזרעת יצמיחו יבול. אם הקב"ה אינו נותן חלילה את הברכה, יכול האדם להתרוצץ יומם ולילה, להשקיע בכל המקומות הנכונים, ושום דבר אינו מצליח בידו. כי יש אדון אחד ויחיד לעולם, והכול בידו.

תודה על הכול

לכן יהודי מודה לקב"ה גם על הדברים הפשוטים ביותר. כשהוא קם בבוקר הוא מברך את ה' על שנפקחו עיניו, על שיש לו בגד ללבוש ונעליים לנעול. כשהוא אוכל, הוא זוכר לברך את ה' לפני הארוחה ואחריה, כי "הוא נותן לחם לכל בשר". ואילו אם הזולת פגע בו, הוא יודע שבעומק הדברים, הפגיעה באה מאת הקב"ה, אלא שאותו אדם בחר להיות השליח לכך. לכן אין הוא כועס עליו, אלא משתדל לתקן את מעשיו. ואכן, אמרו חז"ל: "כל הכועס, כאילו עובד עבודה זרה".

זו האמונה האמיתית בקב"ה ש'הוא לבדו ואין זולתו'.