ערב אחד הגיע הצדיק רבי ישראל ה'בעל שם טוב' (שניחן ברוח הקודש) לעיירה על מנת להשתתף בשמחת נישואין וביקש לסור בטרם האירוע ולהיפגש עם מאן דהו.

"עליך להחזיר את הכסף לבעל הבית. אינך צריך לחשוש, תאמר לו שאני מעיד עליך שכוונתך הייתה לטובה"… אמר הבעל שם טוב לאיש שפגש. האיש החוויר אך ניכר היה כאילו אבן נגולה מעל ליבו – –

האיש תמים ויישר והיה יכול להמשיך את חייו כרגיל לולא אותו מקרה שהסתבך לפתע ללא כוונה: ידידו הקרוב שגר בצמוד אליו נקלע לקשיים כלכליים ונאלץ לנסוע מהבית לכמה חודשים לעבודה מניבת הכנסה כדי להחזיר חובות ולחתן את ילדיו בכבוד. כששב הביתה, לא היה מי שלא הגיע כדי לקבל את פניו. האווירה בחצר הבית היתה מרוממת ומשפחתו היו נרגשים ואסירי תודה לא-ל על הצלחתו במשימתו. לא עוד נושים דופקים בדלת.

אני – מספר האיש שנפגש עם הבעל שם טוב – נכנסתי אז לרגע לבית השכן כדי להביא מיני מתיקה שהכינה אשתי לרגל שובו מהמסע הארוך, כולם היו אז בחצר, לתדהמתי אני מגלה כי כל הונו שצבר נמצא בארנק גלוי על השולחן..

הזדעקתי. ככה משאירים כסף על השולחן? ועוד כשהבית פתוח.

החלטתי לקחת את הארנק לשמור אותו מגניבה וגם ללמד את שכני לקח שיהיה זהיר וישמור על רכושו. סברתי לתומי שיעברו כמה שעות ואחזיר לו את הכסף..

בינתיים חזר בעל הבית הביתה כדי לארגן את הכסף להחזרת חובותיו עוד באותו יום, ומשגילה שהארנק איננו החל זועק ומיילל מקירות ליבו על היעלמות של ההון היקר שצבר בעמל רב. באותם רגעים כשההמון החל להתאסף ולשאול: מי גנב את הכסף? לא היה בי יותר העוז לספר כי הארנק בעצם מונח ושמור אצלי בשלימותו, שמא יחשידוני כי חמדתי במטביעות הזהב שהיו בארנק.. קיוויתי שהרוחות יירגעו ואמצא את העיתוי הנכון, אך ככל שחלף הזמן לא מצאתי מילים כיצד להסביר את המעשה האווילי למול האומללות שגרמתי למשפחה.. מאידך כמובן שלא נגעתי בתכולתו של הארנק משך כל התקופה.

איני יודע כיצד, אבל הצדיק הרגיש במצוקה הכפולה ונתן לי דרך לתיקון העוול הנורא. "החזר את הארנק, למרות עוגמת הנפש הגדולה שנגרמה לשכנך, יודע אני עליך שכוונתך לא הייתה לרעה" אמר לי רבי ישראל. בכך עזר לי להביע את סליחתי ולסיים את הפרשה העגומה.

בפרשתנו "כי תישא" מסופר על החטא הכי חמור של עם ישראל – חטא העגל. משה רבינו התמהמה בהר סיני והעם שאיבד לרגע את מנהיגו החליט שעליו לחפש תחליף לא-לוקים, בדמות של עגל זהב.

כל ילד מבין בחומרת המעשה, כי לא מדובר בהחמצת מצווה כלשהיא, גם לא חילול הקודש גרידא אלא פגיעה ישירה בציפור הנפש – ב'לב' האמונה היהודית. זה צעד הקיצוני ביותר ממנו אין לכאורה שום דרך חזרה. נשמע בלתי הפיך.

אך לא כן משה רבינו שמבין אחרת ועומד בתפילה מיוחדת לבורא עולם ומתחנן שייסלח להם לאלתר. ואם לא די בזה, הוסיף משה ואמר "ואם אין (אם אין להם מחילה) מחני נא מספרך אשר כתבת". האם ניתן למחות במחי יד חטא חמור ונפשע שכזה?

מסבירה תורת החסידות כי בעצם לא קיימת כל אפשרות לאף יהודי למרוד בקב"ה ולו במצווה הכי קלה משום שנשמתו היא "חלק א-לוה ממעל ממש". כשם שאדם לא יוכל ובוודאי לא ינסה לעקור את ליבו מתוכו כך אינו יכול וגם אינו רוצה לעקור את אמונתו (בה' אחד) מליבו. אלא הקב"ה ברא את האדם בתוך עולם חומרי עם רצונות ומאוויים שהם עלולים להסיתו מהדרך הישרה והמקורית עד אפילו לפגיעה ביקר לו. אבל אין זה אלא רצון חיצוני שנדבק בו, המנסה להעלים על הרצון הפנימי והאמיתי שבו.

הסליחה והחרטה מגלה את עומק הקשר הנעלם שיש בין כל יהודי לבין בוראו. זוהי בקשתו של משה ראש בני ישראל (ראשי תיבות רבי) בבקשת הסליחה למען אותם פושעים, כי בעצם הוא זה שמגלה את רצונו האיתן הטמון עמוק בליבו של כל יהודי – יהיה מי שיהיה – המעוניין בכל מאודו להישאר דבוק בקב"ה ולמלא את פקודותיו.

מוקדש לעילוי נשמת סבתי מרת יהודית בוטמן ע"ה – דור שביעי לאדמו"ר הזקן, נפטרה ח"י אדר תש"כ

שבת שלום