בפרשתנו אנו קוראים על המצווה המיוחדת של התקופה שלנו "ספירת העומר" בזמן שבית המקדש היה קיים היו לוקחים למחרת הפסח מלוא העומר (מידה מסוימת) מהתבואה החדשה שגדלה ומביאים לבית המקדש. 
מצווה זו גם מסמלת את הספירה וההכנה של עם ישראל לקראת מתן תורה, מאז צאתם ממצרים ועד מתן תורה עברו 49 יום בהם עם ישראל ניקו את עצמם ועבדו עם עצמם כדי להיות מוכנים וראויים לקבלת התורה,
איך בדיוק היתה העבודה? לכל אחד מאיתנו יש 7 סוגי רגשות, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות, כל אחד מהרגשות הללו כלול מכל ה7 וב49 ימים אלו עבדו כל יום על שיפור אחד מהרגשות ביום הראשון החסד שבחסד, ביום השני הגבורה שבחסד וכן הלאה, העבודה הייתה כל כך חזקה בזכות זה שכל אחד התבונן בעצמו וניסה להבין את המקומות שהוא צריך לתקן בתוכו וכשכל אחד תיקן את עצמו הגיעו כולם להר סיני באחדות מופלאה שעליה נאמר "ויחן שם ישראל כנגד ההר" וחז"ל מסבירים שעם ישראל היו במצב של "כאיש אחד בלב אחד", 
בטבעו של האדם להתבונן בחסרונותיו של הזולת ובמעלות עצמו וזה הגורם לפירוד ומחלוקת אך כשנתרגל כל אחד להתבונן בתוכו ולתקן את הטעון שיפור זו הדרך להגיע לאחדות ולהיות מוכנים לקבלת התורה.

הימים האלו נזכרים ונעשים מדי שנה בשנה, עלינו לנצל ימים אלו להתבוננות פנימית כל אחד בעצמו ללמוד איפה אני יכול לתקן בעצמי ואיך אוכל לפנות מקום בתוכי כדי שאוכל להכיל את זולתי וכך נוכל דווקא בימים אלו להוסיף באהבת ישראל שתזכה אותנו לעמוד כאיש אחד בלב אחד מול בית המקדש שייבנה בקרוב ממש.

"אדרבה, תן בלבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם, ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך, ואל יעלה בליבנו שום שנאה מאחד על חברו, חלילה" 
(רבי אלימלך מליזנסק)

באדיבות הרב שמחה ליפסקר וחב"ד תאילנד