זמן קצר לאחר שהכוחות הלוחמים פרצו לירושלים העתיקה ושחררוה, פנה אל החיילים ערבי כבן שישים, וביקש לפגוש את המפקד הבכיר. הוא הוביל את המפקד לתלולית עפר ב'בתי מחסה', הצביע עליה ואמר: "כאן קברתי במו-ידיי שמונה חללים יהודים שנפלו בקרב ב-48'". אחר-כך הרים הערבי את חולצתו והראה לחיילים צלקות על גופו. "זה מה שעשו לי הלגיונרים, בקתות רוביהם, כשגילו שקברתי את גופות היהודים ולא שרפתי אותן".

החיילים חפרו באדמה ומצאו את עצמות החללים. ביניהם הייתה גופה של ילד צעיר שזוהתה על-פי שיני החלב בפה, שטרם הספיקו להתחלף בשעה שהילד נפל על משמרתו. "נפל על משמרתו" – זה ללא-ספק הביטוי הנכון וההולם ביותר את הדרך שבה סיים את חייו ניסים גיני הי"ד, החייל הצעיר ביותר שנפל במלחמת השחרור.

הדרך נחסמה

מספר נתן גיני (68), תושב שכונת רמות בירושלים, אחיו של ניסים: "במשפחתנו היו שש נפשות. אבא, יצחק, עלה לארץ לבדו מטורקיה, בעקבות אביו שנלחם ונפל בירושלים במלחמת-העולם הראשונה. אמא, מרים, עלתה ממרוקו. זמן קצר לאחר שילדה את אחותנו הבכורה, חיה, התעוורה אימא. אחר-כך נולדנו אני, ניסים הי"ד ואריה, האח הצעיר (שנפטר לימים, מהסתבכות זיהומית, מפגיעת פגז במלחמת יום-הכיפורים).

"כשהחל המצור, אבא היה בחנות שבה עבד, בשכונת מחנה-יהודה, והדרך בחזרה לרובע נחסמה לפניו. אמא נאלצה אפוא להתמודד לבדה עם מוראות המלחמה, כשישה חודשים. גרנו ברחוב שער-השמים, בבניין שבו שכנה ישיבת המקובלים. בקומה העליונה הייתה תצפית של הפלמ"ח. אחר-כך ריכזו את התושבים בארבעה בתי-כנסת ברובע".

ילדים מגוייסים

נתן מוסיף ומספר: "כשהחלו הקרבות, נרתמו הכול למערכה – גם הילדים. חיה, שהייתה אז בת ארבע-עשרה, התנדבה לשמש אחות וטיפלה בפצועים. אני, בן שתים-עשרה, הייתי קשר. ניסים, בסך-הכול בן תשע וחצי, שימש תצפיתן. לילות שלמים בילה בעמדת השמירה בלי לעצום עין. אריה הקטן נשאר עם אימא".

בלילה שבו נפל ניסים הוא כבר סיים את המשמרת שלו ובא הביתה לאכול, אבל משהו בתוכו דחק בו לחזור לעמדת השמירה. "תראה מה קורה בחוץ, כל הזמן יורים!", ניסתה אימו להניאו מכוונתו. ניסים היה נחוש. "מה את רוצה, אימא, שאני אשב בבית ואחרים ימותו?", ענה לה והלך.

פגיעת צלף

הוא חזר לעמדה והבחין בתנועה חשודה. כשהוציא את ראשו, נורה ונפגע מכדור דומדום שירה לעברו צלף. "הקרבות היו קשים ומרים", מוסיף נתן. "השארנו בבתי-מחסה כארבעים חללים קבורים ושמונה שלא הספקנו לקבור – אלה שנהרגו ביומיים האחרונים, ביניהם ניסים".

כשחזרו לאחר מלחמת ששת הימים לרובע היהודי, כבר לא נותר מביתם כמעט כלום. גם מהאח ניסים לא נותרה שום מזכרת. רק לאחר כמה שנים התגלתה אצל חברים תמונה שבה מצולמת קבוצת ילדים מתלמוד-תורה שלמד בו. המשפחה העתיקה את תמונתו של ניסים מתוך התצלום הקבוצתי. זו התמונה היחידה שנשארה ממנו. ילד צעיר בכיפה גדולה. ילד-חייל.