אלפי שלוחים פזורים ברחבי העולם, שלוחים שפועלים יום-יום, שעה-שעה לתקן עולם במלכותו ית'. לכל שליח יש את מעגל היהודים שהתקרבו בזכותו לאור היהדות והחסידות, ובאמתחתו של כל אחד סיפורי נשמה נוגעים ללב.
לאחרונה, קיים ארגון 'הפנסאים' מבצע מיוחד לבני השלוחים, עמם פועל הארגון במשך כל השנה, בו התבקשו להעלות על הכתב סיפורים כאלו. התוצאה שהתקבלה במשרדי הארגון, מדהימה. בני השלוחים סיפרו על רגעים מחייהם, בהם התבטאה דרך החינוך המיוחדת בה גדלו, שהביאה אותם למעשים לא שגרתיים בקרב בני גילם.
מדגם מייצג מתוך הסיפורים המשובבים, לפניכם:
סיפורו של הילד יחיאל וובר, שליח בדנייפרופטרובסק:
הסיפור התרחש ביו"ד שבט בשנה זו. אבי ערך התוועדות לרגל יו"ד שבט לבחורים שעדיין אינם שומרים תורה ומצוות במלואם.
הבחורים השתתפו, אמרו לחיים, ניגנו ונהנו מאוד. באמצע ההתוועדות שאלו הבחורים: מה אנחנו יכולים לעשות כדי להיות מקושרים לרבי? אבי התפעל מאוד מהשאלה וענה להם שאם ברצונם להתקשר לרבי ביום הנשיאות שלו, הם צריכים לקבל עליהם החלטה טובה.
הבחורים, שהיו בהתעוררות גדולה מההתוועדות, החליטו החלטות שונות. אחד אמר שהוא יעשה ברית מילה, השני אמר שהוא יגיד קריאת שמע שעל המיטה בכל לילה, אבל אחד המשתתפים, שהוא בעל כישרון ציור מיוחד, החליט דווקא שהוא רוצה לצייר את הרבי.
עברו רק יומיים והוא חזר עם ציור מדהים של הרבי. וכאן קרה דבר מדהים: הוא סיפר, שכשצייר את הציור לא יכל לעשות שום דבר שמנוגד ליהדות! הוא פשוט הרגיש בכל פרט שהרבי משנה אותו.
פני שיצא, אבי רצה לשלם לו על התמונה היפה שהשאיר לנו. אבל הוא סירב ואמר לי: אני חייב לך על הכיפה שנתת לי, אני חייב לכם על החיים החדשים שהרבי נתן לי…
סיפורו של הילד חיימקה וילהלם, שליח בתאיילנד:
באחד הימים נכנס בחור לבית חב"ד בתאילנד, ואבי הבחין שהוא צולע. "מה קרה?" בירר אבי. בתחילה הוא ניסה להתחמק, ובסופו של דבר אמר שעשה במשך עשרה ימים קורס מסויים בו יושבים בתנוחה אחידה, ובעקבות ישיבתו הממושכת בלי להזיז את הרגל, הוא אינו מרגיש שלוש מאצבעות רגלו.
אבי אמר לו שעליו ללכת לרופא, ומשלא הסכים, תפס אותו, הכניסו למונית ונסע יחד אתו לרופא. הרופא אמר שאם הבחור היה מחכה עוד קצת היה לו נמק באצבעות ולמזלו הוא ניצל מכך!
אחר-כך סיפר הבחור לאבי שהיסס אם להיכנס לבית חב"ד, משום שחשב שהוא רחוק מיהדות, אבל עכשיו הוא חושב על כך שמבין כל החברים והקרובים אליו איש לא שאל אותו מה קרה. רק בבית חב"ד לחצו עליו ללכת לרופא ובזכות כך ניצלה רגלו.
כיום, אם שאלתם, הבחור הזה הוא אברך חסידי והוא כבר אב לחמשה ילדים…
סיפורו של הילד חיים גושן, שליח בחרסון
בתחילת השנה הגיע וולאדיק מהכיתה שלי לבית הספר והציציות שלו היו קרועות. הוא סיפר לי שהוא נסע באופניים והציציות נתקעו לו בגלגלים. הלכתי עם הציצית של וולאדיק לאבא שלי כדי שיגיד לי אם הציצית כשרה. אבא שלי אמר לי שהציצית פסולה.
בתפילת שחרית וולאדיק בירך על הציצית שלי. שאלתי את אמא איך נוכל לעזור לוולאדיק עם ציצית חדשה, בגלל שאין בחרסון חנות שמוכרת ציציות. אמא נתנה לי ציצית חדשה שהיא קנתה לי לחגים והציעה שאני יתן אותה במתנה לוולאדיק.
"זו תהיה מצווה כפולה", אמרה לי אמא, גם חסד – שאני מוותר על הציצית החדשה שלי; וגם – שבזכות זה וולאדיק יברך כל יום על ציצית כשירה. הסכמתי, ונתתי את הציצית לוולאדיק שמאוד שמח ואפילו חיבק אותי.
סיפורו של הילד יוסי גושן, שליח בחרסון
קוראים לי יוסי, ואני שליח בחרסון.
זה היה לפני שנה. סיפור מאוד עצוב אירע בעירנו. ביתו של אנטון, חבר כתתי, נשרף. הבגדים של אנטון נשרפו, המיטה שלו, המקרר וכ-ל מה שהיה בבית!
אבי, ועוד יהודים מהעיר, סייעו למשפחתו של אנטון רבות.
אחרי השריפה, אנטון היה מאוד עצוב ואבי אמר שגם אני צריך לעזור לו. "איך אני יכול לעזור?", לא הבנתי. "אין לי כסף".
אבא אמר שעליי לשמח את אנטון – שאהיה חבר שלו, ושאשחק אתו, וכך הוא יהיה שמח. לקחתי מהבית את משחק ה'מריו' שלי, ונתתי לאנטון לשחק בו בהפסקות. ראיתי איך שהוא נהיה מכך שמח. אבא אמר לי שכל אחד יכול וצריך לעזור, גם מי שאין בידו כסף.
ברוך השם, הצלחתי לעשות את אנטון שמח.זו הייתה מצווה גדולה. אני אפילו נתתי לו במתנה כיפה חדשה ויפה כדי שישמח עוד יותר.
סיפורם של הילדים אריה ליב ומנחם מענדל קרמר, שלוחים במקייבקא
סיפורנו אירע בליל הושענה רבה בשנה האחרונה, בבית חב"ד התאספו למעלה ממנין יהודים בכדי להגיד את התהילים, כנהוג.
"רק חצי שעה", הבטחנו להם. (לבקש שישבו שעה וחצי שלימות וימלמלו פסוקי תהלים בלי לקבל שכר היה כבר יותר מדי… כך שתכננו שנתחיל לומר את התהלים במניין ונמשיך בלי).
חלפו עשרים דקות, והנה… השעון נעצר. הבטריה החליטה לנוח, ונזקקה להחלפה. האנשים נתנו מבט קצר ולא משמעותי בשעון, אך ראו שחצי שעה עדיין לא עברה, אפשר להמשיך ולומר תהלים, כך ישבו כולם במשך שעה וחצי וגמרו את התהילים!
למחרת, לפני החג, הוחלפה הבטריה (ולא הותרנו זכר לנס)…
סיפורו של הילד זלמי לבנהרץ, שליח בקייב:
קוראים לי זלמי, ואני שליח בקייב שבאוקראינה. בסמוך לביתנו ישנה חנות יוקרתית של תכשיטים.
יום אחד הבחנו שהם התחילו בעבודות שיפוץ אשר נמשכו מספר שבועות, ובמהלכן הוסיפו חיפוי ומרצפות שיש בפתח החנות. זמן קצר לאחר שהסתיימו העבודות, כאשר אבי החנה את רכבו, הוא נתקע במדרגה שבכניסה לחנות, וכמה אריחים נשברו. בעל החנות יצא ואבי מאוד התנצל בפניו ושאל "מה ניתן לעשות".
בעל החנות ענה: "איך אוכל לקחת ממך כסף? אני יהודי!". סוף הסיפור הוא שאבי קבע מזוזה בחנות ובחנות נוספת שבבעלותו, והוא מניח איתו תפילין בקביעות.
בעל החנות גם מתארח אצלנו בחגים, ואפילו עשה ברית מילה, ושמו היהודי הוא ברוך. זהו סיפור המבטא את נקודת היהדות החבויה בכל אחד, ובוערת אפילו על-ידי מפגש קטן…
סיפורו של הילד שניאור גלזמן, שליח בריגה
ביום ראשון אחד, לפני כשלוש עשרה שנה, הגיע אישה לא מוכרת למכון יהדות של אמא שלי. יהודית מאוד התרגשה משיעור התורה הראשון בחייה.
שבוע אחרי זה היא הביאה את בתה לאה ל'סאנדיי סקול' (בית ספר ליהדות שמתקיים בימי ראשון, בהם יש חופש בחו"ל), ובסוף החודש לאה כבר נכנסה לבית הספר שלנו. להפתעת אמה, מהיום הראשון של לאה בבית הספר היהודי לאה התחילה לקיים כל מה שלימדו אותה. אחרי שנה ראינו שלימודי היהדות בבית ספרנו לא מספיקים בשבילה ושלחנו אותה ללמוד בבית ספר של השלוחים בלונדון. כיום היא גרה בלונדון ובנה הולך לגן חב"ד.
ליהודית יש עוד בת, קרינה, של"ע התחתנה עם גוי לטבי וארבעת בניה אפילו לא ידעו שהם יהודים. הסבתא התחילה לבקר אותם ולספר להם שהם יהודים. בהתחלה הם לא האמינו לה ואפילו לא ידעו מה זה כי בעיירה הקטנה שלהם אין יהודים.
אחרי זמן לא רב יהודית רשמה אותם לקעמפ גן ישראל. קשה להאמין, אבל בסוף הקעמפ ארבעת הבנים עשו ברית מילה בחרו לעצמם אתה שמות: שלום בער, דוד, משה ומנחם מענדל.
אבל זה עוד לא סוף הסיפור. אחרי כמה שנים קרינה עזבה את בעלה הגוי והתחתנה עם יהודי שומר תורה ומצוות מהקהילה שלנו.
סיפורו של הילד יוסי גוטליב, שליח בניקולייב:
ניקולייב היא עיר מאוד מיוחדת. הרבי נולד בניקולייב, וגדל בה מספר שנים, וסבו – רבי מאיר שלמה ינובסקי זי"ע, היה רבה של העיר.
כשלמדתי בגן הילדים ("גן חי'ה מושקא"בניקולייב), אמרתי פעם לחברי הטוב, קראו לו ואניה, לעשות ברית מילה. סיפרתי לו שזו מצווה מאוד מאוד חשובה.
כעבור חצי שנה, כשכבר עברנו יחד לכיתה א', הוא נזכר באחד הימים בשיחה אתי ובמה שסיפרתי לו על מצוות ברית המילה, ואמר להורים שלו שהוא רוצה לעשות ברית. ההורים שלו הסכימו וכעבור חודש אכן ערכו לו ברית מילה ונקרא שמו בישראל 'יוסי'.
בערך כשבוע לאחר הברית סיפר לי ואניה (שכבר הפך ליוסי…), שהוריו שאלו אותו באיזה שם הוא רוצה שיקראו לו. הם רצו את השם 'לוי' ואמרו לו שזה שם מאוד יפה וטוב. אבל הוא ביקש להיקרא דוקא 'יוסי', כי כך קוראים לי…
ההורים קיימו את רצונו, והוא אכן נקרא כך, כמוני.
אני ויוסי חברים מאוד טובים עד היום, והוא מאוד גאה בשמו היהודי. אמא של יוסי מגיעה בכל שבת לבית הכנסת, וגם הוא ואחיותיו משתתפים בכל האירועים של הקהילה היהודית.