בפרשת השבוע גדושת הארועים אנו קוראים סיפור נורא, היהודים התלוננו על ה' ועל משה ובקשו ניסים גדולים יותר. הדבר הכעיס את הקב"ה והוא שילח בהם נחשים ארסיים שכל נשיכה שלהם היתה מוות בטוח ורבים מהם מתו.

משה התפלל לה' ובקש רחמים, ה' אמר לו לעשות נחש מנחושת, להרים אותו על נס (עמוד גבוה) ולהורות לכל הנשוכים להביט בו וכך הם יתרפאו ויחיו. וכך היה. נחש הנחושת היה יותר חזק מהמוות.

במבט ראשון, זה מאוד תמוה. ראשית, למה ה' כעס כל כך? שנית, מה משמעות העונש באמצעות נחשים? שלישית, מדוע ההצלה ממכת הנחשים היתה דווקא על-ידי דמות נחש?

בנוסף לכל זה, בסופו של דבר חז"ל אומרים "וכי נחש ממית או נחש מחיה, אלא בזמן שישראל מסתכלים כלפי מעלה ומכוונים את ליבם לאביהם שבשמים או-אז מתרפאים", אם כן, למה בכלל היה צורך לעשות נחש נחושת, הרי העיקר הוא להסתכל כלפי מעלה ולכוין את הלב לשמים? 

כדי להבין את זה נפתח בסיפור.

הטלפון בביתו של הרב רחמים נימני צלצל. מעברו השני של הקו היתה אשה דוברת עברית שבצורה כמעט היסטרית התחננה לעזרה.

"הרב נימני? הלו? האם זה הרב נימני? כן, טוב! אני מצלצלת מישראל, אתה מוכרח לעזור לי. הרב נימני? אתה בניו יורק? כן? אתה שייך לחב"ד? אני מתקשרת בקשר לבני, קוראים לו חזי. הוא בחור נפלא בן 22 והוא הכיר נערה נכרית שבקרה כאן בישראל. בתחילה חשבנו שזה יעבור, אמרנו לו שאנחנו לא שמחים מההיכרות הזו, אבל הקשרים הלכו והתהדקו. עכשיו, לפני כמה חדשים, הם הודיעו על רצונם להנשא. כבוד הרב, מישהו נתן לי את המספר שלך ואמר שאולי אתה יכול לעזור. אנחנו כאן משתגעים!"

"אבל, למה את מתקשרת אלי?", שאל הרב נימני. אני גר בניו- יורק ובטח יש רבנים בישראל שיכולים לדבר אתו פנים אל פנים. למה לעשות את זה ממרחקים? ולמה אני? אני חושב שאני בכלל לא מכיר את הבן שלך. אני מכיר?"

"לא, לא" הגיבה האם. אתה לא מכיר אותו, אבל עוד לא סיימתי. תראה, אביו ואני ניסינו כבר הכל. בתחילה אנחנו ניסינו לשכנע אותו לעזוב אותה, אחר-כך שלחנו חברים ומורים מבית הספר בו למד בילדותו ואח"כ רבנים, הרבה רבנים, אבל המצב רק החמיר. הוא כעס ואמר שהוא רוצה שנעזוב אותו. הלחץ היה יותר מדי. כבוד הרב, הוא עזב את הארץ … ביחד אתה.

"הם עזבו, הוא והיא עזבו לניו ג'רסי ועכשיו הם יותר קרובים אליך מאשר אלי והם מתכננים את החתונה. כבוד הרב בבקשה תעזור! האם אתה חושב שאתה יכול לעזור?!"

הרב נימני שאל עוד כמה שאלות, קיבל כמה מספרי טלפון והבטיח לפחות לנסות ולחייג אל הבן.

חזקי ענה ולהפתעתו של הרב נימני נשמע מאד ידידותי, אולי משום ששמח לדבר עם מישהו בעברית ואולי היה זה פשוט נס, אבל השניים שוחחו בידידות כעשר דקות.

בשלב זה הרב נימני נזהר לא להעלות את נושא הנערה או החתונה. הוא רצה לבסס תחילה את הידידות ואח"כ לגעת בנושא. אבל חזקי הקדים ועצר אותו. בסוף השיחה הוא אמר לרב נימני שהשיחה היתה נעימה והוא ישמח לדבר שוב, אבל בתנאי שהרב אפילו לא יזכיר את החתונה המתוכננת. אם לא, הוא ינתק את הטלפון.

מידי כמה ימים, ולפעמים אחת ליום, הרב נימיני מצא כמה דקות לטלפן לחזקי ולדבר… אבל ללא שום הצלחה לדבר על השידוך. הימים והשבועות חלפו ושום דבר לא השתנה. כל פעם שהשיחה התקרבה איכשהו ל'נושא האסור' חזקי הגיב מיד – 'אני מקוה שלא תגרום לי לנתק הטלפוןן, כב' הרב".

אחרי חודש ללא התקדמות, הרב נימני התחיל להיות קצר-רוח. החתונה התקרבה ולא נראתה דרך לעצור אותה. מצד שני, הוא כן היה עם רגל אחת בפנים והיה חבל לו להכנע ולותר סתם כך. 

הרב נימני החליט לשאול בעצתו של אביו הרב מיכאל נימני, רב ספרדי מוכר היטב בניו יורק. התגובה של אביו היתה קצרה ופשוטה: "האם כתבת לרבי?".

הוא התכוין למנהג של רבים מחסידי חב"ד לכתוב מכתב לרבי, להניח אותו באחד הכרכים של ספרי האגרות של הרבי, ולנסות למצוא במקום שנבחר באקראי רמז והוראה שקשורים לשאלה. 

הרב נימני התפלא על עצמו. בעבר, הוא עשה זאת פעמים רבות ועכשיו נושא הכתיבה לרבי בכלל לא עלה על דעתו.

כעת הוא כתב מכתב בו תיאר את המצב והניח אותו בין דפי הספר. היה בכרך ט"ז עמוד נ"ה ובמכתב הודגשה החשיבות של קיום מצות מזוזה והמשעות הפנימית של המצוה השקולה כנגד כל המצות ומוכיחה שהבית וכל אשר בו שייכים לקב"ה.

בפעם הבאה שהרב נימני דיבר עם חזקי, הוא היה מעודד ממכתבו של הרבי והחליט לנסות את מזלו ולדבר ישירות על מצות המזוזה, למרות שבדרך כלל נמנע מלהעלות ענייני תורה ומצוות.

"הי חזקי! מה שלומך היום? … רציתי לשאול, מה עם מזוזה על הדלת שלך. יש לך מזוזה?" היה רגע של שתיקה. האם חזקי יטרוק את הטלפון? "מזוזה?" הוא ענה . . . "הי! אתה יודע , אתה צודק! צריך מזוזה. אבל מאיפה אקח מזוזה?". אין בעי'ה !", ענה הרב, "אני אביא לך מזוזות. תדריך אותי איך מגיעים אליך ואני כבר בדרך אליך".

הרב נימני מיהר לסופר סת"ם, רכש כמה מזוזות מהודרות ומיהר לדירתו של חזקי.

בתוך זמן קצר המזוזות כבר היו קבועות במקומן וחזקי הודה לרב על המחווה וליווה אותו בדרכו החוצה.

בדרך חזור היו לרב נימני רגשות מעורבים. הוא שמח על קיום המצוה אבל חש גם אכזבה מכך שעם כל היחס הטוב של חזקי למצות מזוזה, המפגש לא נוצל כדי להשחיל לפחות מילה אחת בקשר לחתונה הלא רצויה.

בפעם הבאה שהוא התקשר לחזקי, יומיים אחר כך, חזקי אפילו לא הזכיר את המזוזה. הוא דיבר רק על דבר אחד – הנערה הגויה.

"פתאום", הוא התלונן, "היא התחילה להיות מאד עצבנית. היתה לנו מריבה גדולה על לא כלום, המריבה הראשונה שלנו. אני לא מצליח להבין את זה. אני מקוה שזה לא מה שהולך להיות!"

הרב נימני לא אמר דבר, ובקושי הצליח לעצור בעד עצמו מלזעוק בהפתעה, ניסה לדבר על משהו אחר וסיים את השיחה בנועם.

בפעם הבאה שהוא צלצל, חזקי התלונן מרות. המריבות לא הפסיקו והיא מיררה את החיים שלו. אתמול היא שוב התחילה לצעוק ודרשה שהוא יסיר את המזוזות מהדלתות, אבל חזקי הודיע בתוקף – "בשום אופן לא. זה סימן טוב ובכל אופן, יהודים קובעים מזוזות בפתחי הבתים שלהם יותר משלושת אלפי שנים וזה לא יכול להיות כל כך גרוע!"

עברו שלושה ימים. עכשיו היה זה חזקי שצלצל לרב. "שלום כב' הרב, מה שלומך? רציתי להודיע לך שמהיום והלאה יש לי מספר טלפון חדש, כי עברתי דירה. אתמול באתי הביתה וגיליתי לתדהמתי שהיא הסירה את המזוזות. כששאלתי אותה למה?  היא התחילה לקלל אותי ואת כל היהודים!…

"לקחתי את המזוזות ועכשיו אני מחפש דלת לקבוע אותם…

סיפור זה מסייע לענות על השאלות שלנו.

הניסים שה' עשה ליהודים במדבר, סיפק להם מזון, מים וכו' נועדו לתת להם את הצרכים הגשמיים כדי לפנות את הלבבות ואת המוחות שלהם לדברים יותר רוחניים-. במילים אחרות, הם היו אמצעי למטרה; כדי להפוך את העולם למקום בו תוכל לשרות השכינה, כפי שהיה בגן עדן, לפני חטא עץ הדעת.

אבל היהודים הבינו את העניין לא נכון. הם התיחסו לנסים כמטרה בפני עצמה ושכחו את המטרה האמיתית…

זה בדיוק היה החטא של אדם הראשון כאלפיים וחמש מאות שנים קודם לכן, כאשר הנחש פיתה אותו לשכוח את המטרה של הבריאה והתוצאה היתה שהוא הביא מיתה לעולם בפעם הראשונה.

כך גם כאן. ה' שלח נחשים ממיתים כדי להזכיר להם שהם חוזרים על החטא של אדם ובעיקר כדי להראות להם (ולנו) איך מרפאים את החטא ומנצחים את המות.

היצר הרע, נחש הקדמוני, מלאך המות – כולם שמות שונים לאותו דבר. כולם מהווים מכשולים במטרה של הפיכת העולם למקום בו תשרה השכינה.

המשימה הזו מסורה לכל אחד ואחד אבל היא ניתנת לבצוע רק הודות למשה רבנו, נשיא בדור ומנהיגו, לכן השם אמר למשה להרים את הנחש גבוה.

זו למעשה, תכליתה של תורת החסידות מיסודו של הבעל שם טוב – למלא את העולם במודעות לאלוקות, מקור החיים ובמליא לבטל את כל השקר, הסבל ואף את המוות מהעולם.

כשם שקביעת המזוזות בסיפור הביאה לגילוי האמת וזה התרחש הודות לדברי הרבי שהם דברי נצח מעבר להגבלות הזמן ומעבר להגבלה של חיים גשמיים.

והמסר ברור. הסוד של ביאת המשיח ותחיית המתים נמסר בידינו והוא מצוי בקצות האצבעות שלנו,כל שעלינו לעשות הוא לפתוח את העינים ואת הלבבות שלנו, להביט אל המטרה שהיא הכנת העולם לביאת משיח צדקנו. בקרוב ממש.