זה היה מבצע סודי. היעד: מרתפי הווטיקן ברומא. המטרה: לצלם בפעם הראשונה את מנורת המקדש. בשבוע שעבר התארח במדור זה מרדכי פרסוף, העוסק בענייני המקדש. הוא סיפר כי הוצע לו לבצע את המשימה, אך הדבר לא התאפשר לו. מי שעשה זאת בפועל הוא מיכאל אילבאום, והוא חושף כאן בפעם הראשונה את הסיפור.

הסיפור מתחיל, בשנת תשנ"ז (1997). איש עסקים יהודי, תושב פריז, היה מיודד עם שר הפנים לשעבר של איטליה. בשיחת טלפון שגרתית סיפר האיטלקי לעמיתו היהודי כי בעת האחרונה ביקר בווטיקן וראה שם מנורת זהב, שיש הסבורים כי היא מנורת המקדש. היהודי צלצל ללשכת הרב עובדיה יוסף ומסר את המידע. שם הפנו אותו למכון המקדש. הרב ישראל אריאל, ראש המכון, החליט לבחון את העניין מקרוב.

מצלמה נסתרת

"איש העסקים הצרפתי הציע כי מומחים מטעמנו יבקרו בווטיקן ויקבעו אם אכן זו מנורת המקדש", מספר אילבאום, שעבד אז במכון. "היה ברור שלא כדאי לשלוח נציג בעל דרכון ישראלי, ולכן אני נבחרתי, מכיוון שיש לי דרכון צרפתי. הוחלט גם לצרף מדריכה מהמכון, בעלת דרכון אמריקני, כדי להסוות את מטרתנו האמיתית".

מוסיף ומספר אילבאום: "קודם צאתי ישבתי שעות רבות עם הרב אריאל. הוא הסביר לי במה להתמקד, כדי שלא להחמיץ את הפרטים החשובים. משרד חקירות צייד אותי במצלמה נסתרת זעירה, שהושתלה על חגורתי. המטרה הייתה לצלם את המנורה בטכניקה מיוחדת, בלי שאיש ישים לב לכך".

תהילים בווטיקן

הוא עלה למטוס לרומא, ושם כבר המתין לו איש העסקים היהודי. "הוא סיפר לי שקבע למחר פגישה עם עמיתו האיטלקי", משחזר אילבאום. "התברר שמלבדנו החליט איש העסקים להביא לביקור עוד ידיד יהודי שלו עם רעייתו (הגויה).

"הייתה לי תחושה שריבוי משתתפים ישבש את הביקור, אבל החלטתי לשתוק. שר הפנים לשעבר הציג אותנו בכניסה לווטיקן, והתקבלנו בכבוד גדול. בשערי הווטיקן אמרתי כמה פרקי תהילים, עם איש העסקים היהודי, להצלחת המבצע. הפקדנו את הדרכונים ונכנסנו פנימה".

פליטת-פה מיותרת

בתחילה התנהל הכול כמתוכנן, אבל אז באה פליטת-פה ושיבשה הכול: "כמה נציגים רשמיים קיבלו את פנינו ושוחחו איתנו. רעייתו של היהודי שהצטרף למשלחת הציגה אותי כ'פרופסור מהטכניון בישראל'… באותה שנייה הבנתי שהכול נגמר. סיפור הכיסוי שבנינו התמוטט בבת-אחת. אנשי הווטיקן לא אמרו מילה. הם הכניסו אותנו לאולם גדול, ושם ראינו אבנים שעליהן היו חרותות מנורות במגוון צורות. את מנורת הזהב לא אִפשרו לנו לראות.

"הרגשתי החמצה גדולה. עמדנו כפסע לפני תגלית היסטורית, והיא נמנעה בגלל פליטת-פה מיותרת. איש העסקים אמר לי שאולי תהיה אפשרות לעוד ביקור, בדרך אחרת, אבל מאז לא שמעתי ממנו".