"אני בן 82, אאמינו לי, האמנתי לדודה שלי, אני עדיין מאמין לה! אני עדיין מחכה, 80 שנה ואין יום שאני לא מחכה!...
חג השבועות 5759 – 1999 חל ביום שישי. חברי הטוב אשר קריצ'בסקי (היום שליח הרבי ורב העיר אומסק שבסיביר) ואנוכי היינו בשליחות מטעם בית חב"ד ברלין בעיר "האלע" שבמזרח גרמניה. תפקידנו היה לדאוג לתפילות ולסעודות החג.
בלילה הראשון היינו בדיוק עשרה גברים ועוד כמה נשים וילדים, כולם יוצאי מדינות חבר העמים. היה מאוד יפה, שרנו ודיברנו, שמחנו ושימחנו. בין הגברים היה אחד מבוגר בערל׳ה שמו. בערל׳ה שדיבר אידיש עסיסית היה מאוד מרוגש מהמפגש עמנו, חג השבועות זה החג האהוב עליו, הוא עוד זכר את נוסח הנגינה של התפילה בעיר הולדתו "גרודנה" שברוסיה הלבנה.
למחרת, ביום ראשון של שבועות היינו רק תשעה גברים, בערל׳ה לא הופיע. אחרי התפילה והארוחה 'אשר' חברי לא נתן לי מנוח, "אנחנו חייבים לברר איפה בערלה גר, נלך לשמח אותו בחג האהוב עליו". ביררנו ומצאנו שהוא גר בסוג של 'מעון עולים' במרחק 40 דקות הליכה. אני זוכר עד היום את המבטים וקריאות הבוז והגנאי שספגנו מבני נוער שכנראה ראו לראשונה בחייהם יהודים גאים צועדים ברחוב בכובע וחליפה, זקן וציצית.
האושר על פניו של בערל׳ה כשראה אותנו בפתח ביתו לא ניתן לתיאור, הוא חיבק ונישק אותנו בחום. ישבנו על כוסיות וודקה רוסית טהורה, הוא סיפר על חייו, אנחנו על חיינו. לפתע 'אשר' אמר לו "ר' בערל׳ה, זאגט שויין לחיים, אט אט קומט משיח" (תגיד כבר לחיים, עוד רגע משיח מגיע). "משיח אתה אומר.. משיח, אויי משיח, יע יע משיח" כך בערל׳ה ופניו נעשות רציניות, עצובות ושמחות גם יחד.
"תשמע" הוא אומר, "הייתי בן שנתיים כשאמא שלי נפטרה" והוא מוציא מארנקו תמונה קטנה 'שחור לבן' של אשה צעירה, "לקחו אותי לבית הדודה אחות של אמא, היא גדלה אותי". "תמיד כשהייתי שואל את הדודה וו איז מאמע? ווען וועלן מיר זעהן זיך מיטן מאמען? (איפה אמא? מתי נתראה עם האמא?) הייתה הדודה הטובה אומרת לי, בערל׳ה, אט באלד קומט משיח, דו וועסט די מאמע שויין זעהן" (הנה עוד מעט בא משיח, אתה כבר תראה את אמא). בזה הרגע בערל׳ה הגביה את קולו, ובעיניו הדומעות אך היוקדות אמר "אני בן 82, אאמינו לי, האמנתי לדודה שלי, אני עדיין מאמין לה! אני עדיין מחכה, 80 שנה ואין יום שאני לא מחכה! אני פשוט רוצה לראות את אמא שלי.."
חברים, אנו נמצאים בשלשת השבועות העצובים בשנה, הימים בהם אנו מציינים את חורבן בית המקדש. אלו הם גם הימים בהם הגעגועים לבית המקדש גואים, והאמונה בביאת המשיח 'אט אט קומט משיח' מתגברת ועולה. בערל׳ה לימד אותי מה היא אמונה ומה היא ציפייה. הסיפור שלו הוא הסיפור של העם שלנו, גם אנו עומדים בימים אלו בעיניים כואבות אך יוקדות באמונת הדורות 'הנה הנה משיח בא'!
