מסכת חייו של רבי לוי-יצחק שניאורסון, רב העיר יקטרינוסלב (כיום דנייפרופטרובסק) והמחוז באוקראינה, הייתה שזורה גאונות בלתי-רגילה בנגלה ובנסתר, קדושה, מסירות-נפש ענווה ותקיפות גם יחד. כל מי שבא עמו במגע עמד משתאה לנוכח אישיותו.

סיפור קטן הממחיש זאת: עם היבחרו לרבנות יקטרינוסלב התברר לו כי מקווה הטהרה היחיד הפועל בעיר, ישן והרוס ואיננו ראוי עוד לשימוש. כינס הרב הטרי את ראשי קהילתו וקרא להם להקים במהירות מקווה חדש.

המתכנסים הגיבו באדישות ובמשיכת כתפיים. "יש סדר-עדיפויות בהוצאות כספי הקהילה", הבהירו לרב הנמרץ מדיילטעמם, רבי לוי-יצחק קם, פשט את מעילו החדש שנקנה לרגל הכתרתו, והניחו על השולחן. "אם-כן, הרי לכם מעילי זה, שערכו נכבד, מִכרו אותו, ויהיה בידכם סכום ראשוני לבניית המקווה", אמר בהחלטיות.

צעדו החריג של הרב התקיף הבהיר לנוכחים כמה הדבר נוגע לנפשו, והפשיר את צינת אדישותם. בתוך זמן לא-רב קם והיה מקווה טהרה חדש ביקטרינוסלב.

רבי לוי-יצחק התייצב ללא חת מול גזרות השלטון הקומוניסטי. הוא סירב לקבל תכתיבים מלמעלה, כרוב ה'רבנים מטעם' באותם ימים, ונאבק על קוצו של יו"ד. למשל, כשערכו השלטונות מפקד אוכלוסין, ויהודים רבים התכוונו להעלים, מתוך חשש מוצדק, את עובדת היותם מאמינים בה' ובתורתו, עבר הרב בין בתי-הכנסת בעיר ומחה בקול רם נגד ההתכחשות ליהדות, ולו למראית-עין. כשזומן בעקבות זאת לחקירה, טען: "במִפקד ממשלתי חובה להשיב אמת"…

בבית מיוחד זה גדל והתחנך בנו-בכורו, שלימים נתמנה לנשיא השביעי בשושלת אדמו"רי חב"ד.

הזיכרונות שנותרו מרבי לוי-יצחק משתייכים בדרך-כלל לסוג הנזכר. הם עוסקים באישיותו יוצאת-הדופן ופחות בענייני 'מופתים'. אך בין הסיפורים הרבים שסיפרו עליו בני קהילתו ומי שזכו לבוא עמו במגע, נשתמרו גם כמה המעידים, כי נתקיימו בו דברי חז"ל "צדיק גוזר והקב"ה מקיים". כזה הוא סיפורו של החסיד ר' עוזר ויניקורסקי.

בהגיעו לגיל גיוס לצבא הרוסי היה עליו להתייצב לפני ועדת הגיוס. מטבע הדברים השתדל לחמוק מגיוס זה, שהיה כמעט בלתי-אפשרי ליהודי שומר תורה ומצוות, אך כל מאמציו עלו בתוהו. אמנם גיוסו התעכב, אך הצבא סירב להרפות ממנו והוא זומן שוב ושוב להופיע לפני הוועדה. כל התייצבות כזאת הייתה מלוּוה מתח נפשי עצום מצידו. חמש פעמים נקרא להופיע לפני ועדת הגיוס – ועדיין לא שוחרר.

כשזומן לוועדה פעם נוספת, חשש כי לא יעמוד עוד במתח הרב. הוא הבין כי התייצבותו הפעם תהיה מכרעת. בא אל רב העיר, רבי לוי-יצחק, ושטח לפניו את מצוקתו. רבי לוי-יצחק התעטף במחשבותיו ולאחר מכן הדריכו במפורט כיצד לנהוג.

הוא הורה לו באיזה יום ובאיזו שעה ייגש אל הוועדה, אילו פרקי תהילים יאמר לפני-כן וכמה מטבעות ייתן לצדקה. הוא אף אמר לו כי כאשר יעמוד בדלת הכניסה של משרד הגיוס יצייר מול עיניו את אותיות שם הוי-ה.

כידוע, רבי לוי-יצחק היה מקובל גדול וענייני סוד היו חלק בלתי-נפרד משיגו ושיחו היום-יומיים. לבסוף, קודם שיצא הבחור מלפניו, בירכו רבי לוי-יצחק ואף הבטיח לו כי כל רע לא יאונה לו.

"בבואי לשם", סיפר לאחר מכן ר' עוזר, "לאחר שמילאתי בדיוק אחר כל הוראותיו של רבי לוי-יצחק, נכנסתי לחדר גדול, שבו עמדו כמה שולחנות. ליד כל שולחן ישב רופא, מומחה במקצועו, ותפקידו היה לבדוק היטב את המועמד בתחום המסויים שבו התמחה. רופא-עיניים בדק את הראייה, רופא-אוזניים בדק את השמיעה, וכך הלאה. כל מתייצב היה חייב לעבור את כל הרופאים הללו, והדבר הִקשה מאוד להערים על הוועדה בכל הקשור למצבו הבריאותי.

"עברתי את ביקורתם של כל הרופאים. כל אחד ואחד מהם בדק אותי ורשם את חוות-דעתו על גיליון המבדקים. כשהגעתי לבסוף לפקיד שתפקידו לסכם את הממצאים ולהכריע סופית אם המתייצב כשיר לגיוס אם לאו, הביט עליי במבט של חמלה ושאל: 'מה קרה לך, מסכן שכמותך, שכל רופא מצא אותך בעל מום וחולה במחלה אחרת?!'…

"כך יצאתי משם ובידי שחרור מלא מהצבא", סיים ר' עוזר את סיפורו.

רבי לוי-יצחק התייצב מול השלטונות, נאבק בהם ומרט את עצביהם. לבסוף החליטו להיפרע ממנו והגלוהו לצ'אילי הנידחת, שבמזרח אסיה. רעייתו, הרבנית חנה, ליוותה אותו בנאמנות והתאמצה בכל דרך להקל עליו.

אפילו דיו ייצרה במו-ידיה מעשבים, כדי שבעלה יוכל להוסיף לכתוב את חידושי התורה שלו. את חידושיו רשם בכתב קטן וצפוף בשולי ספר הזוהר ועוד כמה ספרים שהיו עמו. לימים ייהפכו ההערות האלה לסדרת הספרים 'תורת לוי-יצחק'.

חמש שנים חי במקום גלותו, בתנאי מחיה תת-אנושיים. חודשים ספורים לאחר שחרורו מגלותו ונסיעתו לאלמה-אטה שבקזחסטן, נפטר רבי לוי-יצחק (בכ' במנחם-אב תש"ד) והוא בן שישים ושש בלבד.