מספרים על אישה פשוטה שהתחילה לבוא לשיעור בפרשת השבוע. מוסרת השיעור תיארה את סיפורי הפרשה בצבעים חיים, והמשתתפות חוו בכל שבוע מחדש את האירועים. בפרשה המספרת על מכירת יוסף חוותה האישה את כאב המכירה ובכתה בהזדהות עם יוסף. חלפה שנה, ושוב החלה המספרת לספר על הליכתו של יוסף לחפש את אחיו. התרעמה אותה אישה פשוטה וקראה: "הלוא ראית בשנה שעברה מה עשו לך; למה אתה הולך לשם שוב!".

את מה שהבינה אותה אישה פשוטה אין קברניטי המדינה ומעצבי דעת הקהל מבינים. הלכנו לאוסלו וקיבלנו מרחץ דמים. הלכנו לקמפ-דייוויד וקיבלנו את האינתיפאדה השנייה. הלכנו ל'התנתקות' וקיבלנו מטחי טילים על ערי ישראל. השבוע התבשרנו כי חוזרים שוב לאותה דרך אומללה. ממש כלשון הפסוק: "ככלב שב על קיאו, כסיל שונה באיוולתו".

לעולם אינטרסים משלו

אומרים לנו שכלום לא יתפתח מזה, וכי אין אלה אלא תמרונים מול הלחץ הבין-לאומי. גם אם הדברים נכונים (ואין כל ביטחון שאמנם כן הוא), התמרונים האלה בסופו של דבר ממלכדים אותנו ודוחקים אותנו לפינה. בכל מקרה יאשימו אותנו בכישלון המשא ומתן, והצד שכנגד יתקדם עוד צעד לעבר מטרותיו.

ראוי לזכור כי האינטרסים האמיתיים שלנו אינם מעניינים איש בעולם. האיחוד האירופי מעוניין לרצות את דעת הקהל בארצותיו. לאמריקנים אינטרסים משלהם, הקשורים להשפעה על העולם הערבי. הם לא ממש התרגשו כאשר אוטובוסים התפוצצו ברחובותינו, וכאשר ערי ישראל נהפכו למטווח טילים. לכל היותר פרסמו גינוי 'לכל הצדדים'.

יש שעה שבה אומה צריכה לדעת לעמוד על נפשה. לעיתים הלחימה היא בשדה הקרב, לעיתים המאבק הוא מול לחצים בין-לאומיים. נדרשת כאן עמידה איתנה, לא כזאת שסופה התקפלות וכניעה.

במקום תמרונים צריך לומר את האמת: אין כאן מקום לשתי מדינות. יהודה ושומרון אינם שטחים כבושים. הם לב-ליבה של ארץ-ישראל. הם הארץ שאותה מתארת פרשת השבוע בציוריות רבה כל-כך: "כי ה' אלוקיך מביאך אל ארץ טובה, ארץ נחלי מים, עיינות ותהומות, יוצאים בבקעה ובהר".

מול השקרים של הערבים עלינו לדבוק באמת שלנו ולחזור עליה שוב ושוב. ברור שהעולם לא ימחא לנו כף, אבל לפחות תהיה כאן עמדה ברורה, שאותה אפשר להסביר. במקום זה אנחנו נתפסים כמחפשי תירוצים וכמי שמתחמקים מביצוע הפתרון שנראֶה צודק ומתבקש.

הקץ לאשליות הכזב

והלוא האמת היא שלא הצדק לבדו עומד לימיננו, אלא גם ההיגיון הבריא וראייה מציאותית של המצב. אין שום אפשרות להשיג שלום אמיתי עם האוייב הרצחני שבתוכנו. הללו צוהלים על כל יהודי שנרצח, ולכן הם תובעים לשחרר את המחבלים המרצחים, שופכי דם נשים וילדים, כדי לקבל את פניהם כ'גיבורי האומה'.

כל ישיבה לשולחן המשא ומתן איתם, ועל-אחת-כמה-וכמה נסיגות ומסירת שטחים לידיהם, מחזקות את שאיפותיהם לעקור אותנו מכאן. לכן כל מהלך כזה מרחיק את השלום ומגביר את הסכנות. הגיע הזמן לשים קץ לאשליות הכזב.

 
נחל ערוגות, עין גדי. "עיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר" (צילום: Hmbr )