יש שלושה סוגים של   מאפה: א) לחם גמור. ב) לחם שאינו גמור. ג) מזונות גמור.

'לחם גמור', שדרך בני-אדם לקבוע עליו סעודה, מברכים לפניו 'המוציא', ואם אכלו ממנו 'כזית' (27 סמ"ק) מברכים אחריו ברכת המזון.

'לחם שאינו גמור' יש בו שלושה סוגים: עוגה שיש בבצק שלה כמות ניכרת של מיץ, ביצים או תבלין; עוגה שיש בה מילוי פרי, דבש וכדומה, או עוגת שמרים עם קקאו וסוכר;   ומיני מאפה יבשים (כגון קרקרים).

על כל אלה מברכים 'מזונות' ואחרי האכילה 'על המחיה'. אולם אם אוכלים כשיעור קביעת סעודה (216 סמ"ק, אם שבעים ממנו), נוטלים ידיים תחילה, מברכים לפני כן 'המוציא' ואחרי האכילה ברכת המזון.

על 'מזונות גמור', כגון ופלים, בכל כמות שאוכלים, מברכים תמיד 'מזונות' ואחריו 'ברכה מעין שלוש'.

כל מאכל 'מזונות' שסיום הכנתו לאכילה הוא על-ידי בישול (כגון אטריות, פתיתים, מקרוני, כיסנים), אינו בגדר 'לחם' (ולכן פטור מהפרשת 'חלה'). ובפרט שהפשטידה אינה נאפית ממש, אלא רק מתייבשת מבחוץ.

לכן גם אם אוכלים כמות גדולה ששבעים ממנה, עדיין אין היא בגדר 'לחם', וברכתה נשארת כ'מזונות גמור'. והרב יעקב בלוי ז"ל כתב שמשום כך הנהיגו להגיש פשטידה ב'קידושים' ובשמחות, כדי שלא ייכנסו לספק קביעת סעודה (ואפילו 'מזונות' שאוכלים לפני כן אינם מצטרפים).

מקורות : שו"ע או"ח סי' קסח ס"ז ונו"כ. וראה ילקוט יוסף שם. סידור אדמו"ר הזקן, סדר ברה"נ פ"ב וב'ביאור' הרב גרין שם. 'ברכת יעקב – ברכות סעודה ונהנין' להרב יעקב בלוי ז"ל (מהדורה מיוחדת), עמ' קב ואילך, וש"נ.
(1386)