רבים מבינים בדרך שגויה את עקרון הבחירה החופשית, והם סבורים שהאדם אינו חייב לקיים את התורה ומצוותיה, אלא הדבר נתון לבחירתו: ירצה – יקיים; לא ירצה – לא יקיים. זו, כמובן, טעות גמורה. התורה והמצוות אינן מוצרים לבחירה העומדים על מדף המרכול. זו דרך-חיים מחייבת, שחייבים ללכת בה ואסור לסטות ממנה. לכן יש שכר על קיום התורה והמצוות ויש עונש על אי-קיום תורה ומצוות. המילה ’מצווה’ היא מלשון ציווי מחייב – זה ציווי של מלך מלכי המלכים, ואנו חייבים למלא את רצונו. 

מהי אפוא משמעות הבחירה? אם הדבר אינו נתון להחלטתנו ואין לנו הרשות שלא לקיים את התורה ומצוותיה, היכן היא זכות הבחירה? 

יכולת, לא זכות 

ובכן, אין זכות בחירה; יש רק יכולת בחירה. הקב"ה היה יכול לברוא את האדם באופן, שהיה מוכרח ללכת בדרך התורה. כשם שאין לאדם בחירה אם לנשום אוויר, אלא הוא מוכרח לנשום כדי להתקיים, כך היה הקב"ה יכול לטבוע בטבע האדם את המשיכה לדרך התורה, באופן שלא יוכל כלל לסטות ממנה. 

הקב"ה לא עשה כן. יתרה מזו, הוא אף ברא בתוכנו יצר הרע, כגורם שמנסה ללא הרף למשוך את האדם לכיוון השני. בדרך זו יצר הקב"ה מעין משחק חופשי, שבו ניצב האדם לפני כוחות שקולים, והוא הבוחר בבחירתו החופשית ללכת בדרך הטוב והישר ולהיזהר מפני הרע. 

פרשת השבוע נפתחת בתיאור כזה של הבחירה. הקב"ה אומר: "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה". הוא מציב לפנינו שתי דרכים: האחת, דרך הברכה – "אשר תשמעו אל מצוות ה’ אלוקיכם"; והשנייה, דרך הקללה – "אם לא תשמעו". הקב"ה מגדיר במפורש את מהותה של כל דרך, וגם מודיע לאן כל אחת ואחת מהן מוליכה. ועם זאת, אין הוא מאלץ אותנו בכוח ללכת בדרך הברכה, ומונע מאיתנו אפשרות להתנגד, אלא משאיר בידנו את היכולת להחליט ומבקש, ממליץ, מפציר: "ובחרת בחיים". 

יכולת הבחירה היא מעיקרי מעלותיו של האדם ובה הוא נבדל מבעלי-החיים. את בעלי-החיים איננו שופטים על-פי מעשיהם, מכיוון שאין להם בחירה חופשית. הזאב טורף כי זה טבעו ואין הוא יכול להתנהג אחרת. לעומתו האדם יכול לבחור בטוב ויכול לבחור ברע, ולכן בחירתו והחלטתו נזקפות לזכותו או לחובתו. 

זו הסיבה ש"הכול בידי שמים חוץ מיראת-שמים". אילו הייתה גם יראת-שמים בידי שמים, פירוש הדבר היה שהקב"ה הוא הלומד תורה והוא המקיים מצוות. אבל מכיוון שענייני התורה והמצוות אינם בידי שמים אלא נתונים לבחירתו של האדם, הרי כשיהודי מחליט ללמוד תורה ולקיים מצוות, זו פעולה של האדם, שמחליט מעצמו להתקדש ולהיות כלי לקדושת ה’, ובכך מתמלאת תכלית הבריאה – שהעולם הזה התחתון יזדכך ויהיה משכן לקב"ה. 

אפשר לשפוט 

מכיוון שרעיון הבחירה אינו סותר את קיומו של ציווי מחייב, אין הוא שולל גם את זכותו של הכלל לכפות על הפרט ללכת בדרך הישר. לכן אנחנו רשאים לשפוט ולהעניש אנשים הבוחרים ברע. בימינו החברה כופה על הפרט רק ערכים הקשורים לאי-פגיעה בזולת ובחברה כולה, אולם בזמן שהעם רובו ככולו שמר את דרך התורה, הייתה החברה מענישה את הפרט החוטא גם על חטאים שבין אדם למקום. 

אין בכך שום סתירה לעקרון הבחירה, שכן, כאמור, אין לאדם זכות לבחור ברע, אלא רק יכולת לעשות כך, ועליו לדעת שישלם את המחיר על רוע בחירתו. מושגי הטוב והרע מוגדרים בתורה, והאדם, בבחירתו, אינו יכול לשנותם. הדבר היחיד שניתן לו הוא – יכולת ליישם את הערכים הללו, או חלילה לסטות מהם ולשאת בתוצאות. ובכל-זאת הקב"ה מבקש ומפציר: "ובחרת בחיים".