אדם חכם אחד, טייל פעם עם תלמידיו ופגש קבוצה של בני משפחה הצועקים בכעס אחד על השני. 

הוא פנה אל תלמידיו ושאל:

"למה כשאנשים כועסים הם צועקים אחד על השני?"

תלמידיו חשבו לזמן מה, ואז אחד מהם אמר: "אנחנו צועקים בגלל שאנחנו מאבדים את הרוגע שלנו".

"אבל למה צריך לצעוק כאשר הבן אדם השני כ"כ קרוב אליך, הרי אתה יכול להגיד לו בעדינות את מה שיש לך להגיד?"

התלמידים החכמים נתנו תשובות נוספות, אך אף אחת מהן לא השביעה את רצונו של השני.

לבסוף הסביר להם:
"כששני אנשים כועסים אחד על השני, ליבותיהם מתרחקים מאוד. כדי להתגבר על המרחק הם חייבים לצעוק כדי לשמוע אחד את השני. ככל שהם כועסים יותר, הם צריכים לצעוק חזק יותר.

מה קורה כששני אנשים מתאהבים? הם לא צועקים זה על זו, אלא מדברים ברכות, בגלל שליבותיהם קרובים מאוד זה לזו. המרחק ביניהם או שאינו קיים או שהוא קצר מאוד."                 

וכאשר הם אוהבים זה את זו אפילו יותר, הם לא מדברים, הם רק לוחשים. וכך, אהבתם אפילו מתחזקת. לבסוף, הם אפילו לא צריכים ללחוש. הם רק מביטים זה בזו וזהו. וזה כמה קרובים שני אנשים יכולים להיות כאשר הם אוהבים אחד את השני."

הוא הביט בתלמידיו ואמר:

"ולכן, כאשר אתם מתווכחים, אל תתנו לליבותיכם להתרחק. אל תגידו מילים שירחיקו אתכם זה מזה. ואם לא תקפידו על כך, חלילה יגיע היום בו המרחק יהיה גדול כל כך שלא תמצאו את הדרך חזרה…"

וההוראה לימים אלו:
לאחר שנה שלימה של עשיה לטוב ולמוטב ורח"ל התרחקנו מהבורא יתברך אין לנו ברירה אלא לצעוק אליו  בכל לבנו וזוהי תקיעת שופר בבחינת הצעקה הפנימית מעומק הלב שמביאה אל הקירוב הגדול ואז מספיק "רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע"….

"ובשופר גדול יתקע וקול דממה דקה ישמע"