תמיהה גדולה התפשטה על פני החסידים למשמע בקשתו המוזרה של הצדיק. הכול הכירו את דרכו של רבי יהודה-צבי מסטרטין בעבודת ה', עד כמה הוא נוהג להתרחק מתאוות האכילה ומשאר הנאות העולם, והנה הפעם הוא מבקש לאכול בשר שמן וערב במיוחד, ובמקום לא מוּכר.

אחרי הסתלקות רבי אורי מסטרליסק, הנודע בכינויו 'השרף', עברה ההנהגה אל תלמידו החשוב, רבי יהודה-צבי מסטרטין. בתחילת דרכו לא הכול קיבלוהו בלב שלם, והיו מן החסידים שעדיין התלבטו אם הוא הראוי למלא את מקום רבם הגדול.

באחד ממסעותיו עם קבוצה מחסידיו הורה להיכנס לעיר פֶּשט (כיום חלק מבודפשט). בעוברם ברחוב הראשי עצר הצדיק ליד חנות בשר והתבונן בה. מעל החנות היה תלוי שלט מאיר עיניים: "כאן אפשר לקנות בשר כשר ומהודר". בחלון הראווה של החנות היה תלוי נתח בשר שמן ונאה, תאווה לעיניים.

התבונן הצדיק בחנות ופנה אל חסידיו בבקשה לברר מי השוחט-ובודק של הבשר הנמכר כאן והיכן ביתו. הוא הוסיף ואמר בנימה שהיה בה חצי משאלה וחצי קביעת עובדה, כי היום יאכלו כאן בשר.

הזדרזו החסידים לברר את זהות השוחט ואת כתובתו, והצדיק הורה להם ללכת עמו לשם.

כשבאו אל בית השוחט ודפקו על הדלת יצאה אליהם אשת השוחט, אישה צנועה וחסודה, אשר קיבלה את פניהם בסבר פנים יפות והזמינה אותם להיכנס הביתה. הצדיק שאל היכן בעל-הבית, והאישה אמרה כי הוא אמור לשוב בקרוב.

שאל הצדיק אם יוכלו ללון כאן בלילה, והאישה השיבה בחיוב. "אם כן", אמר הצדיק, "צריכים אנו לסעוד תחילה סעודת ערב, האם נוכל לאכול כאן בשר?".

"ודאי, בשמחה!", ענתה האישה, ותיכף ניגשה לערוך את השולחן לארוחה.

כל אותה עת התבוננו החסידים בדבר בפליאה רבה. מדוע דורש פתאום רבם לאכול בשר דווקא, ועוד במקום שאינו מכיר ומשחיטת שוחט שאינו ידוע? אך הם לא הרהיבו עוז לשאול את רבם על כך.

כעבור זמן נפתחה דלת הבית ואל החדר נכנס השוחט בעצמו. עתה, גדלה תמיהתם ופליאתם של החסידים שבעתיים.

השוחט חבש כובע עשוי מפרווה משובחת, כאחד הפריצים. על גופו עטה מעיל עבה, הדומה לחליפת שריון. גם מגפיו נראו מגושמים מאוד. כל לבושו נראה אופנתי ומודרני, שאינו הולם כלל את המקובל בקרב יהודים יראי שמים. בשום אופן לא יכלו החסידים להבין כיצד רבם סומך על שחיטתו של אדם כזה, וקורא להם לסעוד בביתו.

קודם שהחלו בסעודה, לאחר שהצדיק ובעל-הבית בירכו איש את רעהו לשלום, פנה אליו הצדיק ואמר כי הוא מבקש לראות את סכין השחיטה שלו.

למרבה הפלא סירב השוחט להיענות לבקשה. האיש הרצין ואחר-כך אמר: "יסלח לי כבודו, אולם יכולים אתם שלא לאכול מן הבשר, ולא תהיה לי עליכם שום תרעומת. לא אוכל להראות לכם את סכיני".

אך הצדיק לא הִרפה. הוא ביקש מהשוחט להיכנס עמו לחדר צדדי, ואמר לו כי הוא רבי יהודה-צבי מסטרטין, וכי הוא גוזר עליו בכוח התורה להראות לו את סכינו. לא הייתה לשוחט ברירה והוא נאלץ להוציא את סכינו ולהראותו לרבי, וזה המראה אשר נגלה לעיני הצדיק:

על סכין השחיטה, בעל הלהב החד והחלק עד להפליא, היה כתוב: "זו המאכלת של אברהם אבינו עליו השלום, אשר אנו אוכלים בזכותו"…

אפוף התרגשות יצא הצדיק מן החדר ואחריו בעל-הבית. בשמחה ישב אל השולחן עם חסידיו והיטיב את ליבו בסעודה, בעוד בעל הבית שותק ונהנה מדברי התורה שהשמיע הרבי.

לא כל החסידים אכלו מן הבשר. כמה מהם, שאמונתם בצדיק עדיין לא הייתה ראויה דייה, פקפקו בכשרותו של השוחט ולא העזו לאכול. כדי להסוות זאת דחפו הללו את מנות הבשר שהוגשו להם לתוך מטפחות שהיו עמם, כדי להשליכן לאחר מכן בחוץ.

סיים הצדיק את סעודתו, והחסידים פרשו לישון. עם בוקר קמו, הודו לבעלי-הבית ויצאו לדרכם. רק כאשר התרחקו מהעיר סיפר להם הצדיק את מה שראה כתוב על סכינו של השוחט.

כששמעו זאת החסידים פרצו בקריאות נרגשות. מי שאכלו מן הבשר הודו לה' על הזכות הגדולה שנפלה בחלקם לאכול משחיטת סכינו של אברהם אבינו. אבל מי שלא אכלו התייסרו מרוב צער. הם לא יכלו לסלוח לעצמם על שלא האמינו ולא סמכו על הצדיק.

אותם חסידים רקמו תכנית, ולפיה יחזרו וייסעו אל העיר פֶּשט ויבקשו להתארח אצל אותו שוחט, ואז יוכלו לאכול משחיטתו.

עשו כן החסידים, אך כאשר חיפשו את ביתו של השוחט לא הצליחו למצאו בשום אופן. הם שאלו את אנשי העיר היכן השוחט, בעל חנות הבשר. אך הכול הביטו עליהם בתמיהה ואמרו כי לא הייתה כאן חנות בשר וכי אין הם מכירים שוחט כזה.

או-אז הבינו החסידים כי אותו שוחט לא היה אלא מל"ו הצדיקים הנסתרים, ורק בזכות רבם, הצדיק מסטרטין, זכו לחוויה הגדולה בביקורם ב'ביתו'. אילו הייתה אמונתם שלמה יותר, היו זוכים גם לאכול בשר משחיטת סכינו של אברהם אבינו…