רב חשוב מדרום-אפריקה, שעסק בעידוד הילודה, פנה אל הרבי בחורף תשמ"א ושאל כיצד להסביר לאותם הטוענים שיש צורך בהפסקה ומרווח בין ילד לילד כדי שהאישה תוכל לנוח, ובעיקר מבחינה פסיכולוגית.

השיב לו הרבי בחודש שבט תשמ"א (לקוטי שיחות כרך כ, עמ' 546-547):

1) על דבר Spacing [=מרווח]: שייך לדבר התלוי בבחירת האדם ונמצא ברשות האדם רק בנוגע למניעת הריון, אבל ההריון ושיהיה בתכלית השלימות תלוי רק בה' ואפשר שאם לא עכשיו אימתי. ולדברי הכל על-פי טבע כל שהאשה צעירה יותר הוולד מושלם יותר.

2) Needs rest [=צורך במנוחה]: קשה להאמין שאשה שכבר טעמה וקבלה בפועל התענוג ונחת רוח בהולדת ילד ובגידולו לנגד עיניה והתקדמותו על-ידי חינוכה ומסירות נפש שלה וכו', תסכים ועל-אחת-כמה-וכמה שתרצה לשלול מעצמה כל זה מטעמים הנזכרים-לעיל, ובפרט בהתבוננות ב(1).

והטעם הפנימי (subconscious) [=בתת-מודע ובתת-ההכרה, הוא –] "יראת" צער העיבור והלידה וטורח הגידול ואי אפשריות להשתתף בכמה אירועים במשך זמן זה ולפעמים כיוצא בו, והעיקר על-פי יסוד והתחלת כל השולחן-ערוך, מה תאמרנה המלעיגות.

וכשיבארו שזוהי המניעה האמיתית הרי בשמחה ימסרו לה' ההחלטה על דבר הזמן הטוב להתברך בעוד זרע חייא וקיימא…