עם כל הכבוד לטקס האשכבה הגרנדיוזי ולצמרת מנהיגי העולם שהתייצבו בדרום אפריקה לחלוק כבוד אחרון לנשיאה השחור-הראשון, את ההצגה גנב דווקא המתרגם החרוץ לשפת הסימנים שנטל לעצמו חירות אומנותית ובהינף יד (תרתי משמע…) יצר שפה חדשה לגמרי, דבר נפלא לכשעצמו, אבל לא כל כך נפלא עבור קהל כבדי השמיעה. אלו בודאי העלו תהיות לגבי טיב החומר שעשנו כל אותם מנהיגים שהחלו לקשקש לפתע בג'יבריש מוזר…

הסיטואציה המגוחכת הזו הזכירה לי את אותו החבדני"ק שהעניק מצה שמורה לקראת הפסח לידיד עיוור. הלה נטל את המצה, מיששה היטב, ואז שאל "תגיד לי – מי כתב את השטויות האלה"?…

זו הבעיה עם תרגומים: מחד, אי אפשר בלעדיהם. ללא תרגום איך נבין דובר שפה זרה. אך מאידך, אין שום דרך לדעת בוודאות מה בדיוק אומר המתרגם, האם הוא נאמן למקור ומוסר בדייקנות את דברי הדובר, או שמא בחר להוסיף קצת נופך משלו.

מסתבר, שגם כאשר מדובר במתורגמן אמין, עצם התרגום משפיע בהכרח על משמעות הטקסט. יש ניואנסים ודקויות שניתן להעביר רק בשפה מסוימת – כפי שענה הקומיקאי היהודי המפורסם "דיז'גאן" כשנשאל מדוע איננו תרגם את בדיחותיו מאידיש לעברית. בודאי שיש לברך על כל תרגום של עוד יצירת מופת (ניסתם פעם לקרוא את 'החטא ועונשו' בשפת המקור? 🙂 ). אך אלו שמסוגלים לכך יעדיפו תמיד לקרוא כל ספר בשפת המקור, מאחר וכל תרגום מדלל ומפחית מעוצמת הנכתב.

הדואליות הזו ביחס לתופעת התרגום היא שעמדה בבסיס ההתייחסות היסטורית של חכמי ישראל לעובדת תרגומה של התורה לשפות זרות:

מחר, יום שישי, הוא יום 'עשרה בטבת', בו אנו מתענים (גם) מהסיבה הבאה: "בשמונה בטבת נכתבה התורה בימי תלמי המלך בלשון יוונית, והחושך בא לעולם שלושה ימים… היה אותו היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל".

לכאורה, מה כל כך נורא בעובדה שהתורה תורגמה והונגשה לשפה מדוברת? אדרבה, כך יוכלו רבים נוספים ללמוד ולהיחשף לחכמתה? התשובה המופיעה במקורותינו היא: "שלא הייתה התורה יכולה להיתרגם כל צרכה". החכמים חששו, ובצדק, שאין כל דרך אמיתית לתרגם ולהעביר את קדושתה ועוצמתה של התורה כפי שהיא במקורה.

דורנו הוא דור התרגום, בימינו ניתן לקרוא כל טקסט בכל שפה ובכל דרך. כיום בשביל ללמוד תורה כבר אין צורך לשבור שיניים בארמית מדוברת ולעיין בספרים מעלי אבק, בתקופתנו התורה זמינה בכל מקום בכל שפה ובכל דרך, בטלוויזיה ובאינטרנט, באודיו ובווידיאו, היא מתורגמת ומתפרשת לכל שפה ולכל כיוון, אבל בתוך כל השפע המבורך הזה חשוב לזכור שבסופו של דבר, את הקדושה ואת העוצמה האמיתית של התורה אפשר למצוא דווקא באותנטיות, דווקא בשפת המקור, עם כל הכבוד לכל הפרשנויות והתרגומים – אין כמו הדבר האמיתי!