מאז עומדו על דעתו מקַנא היה פסח בעגלוני העיירה. הוא העריץ את שליטתם בסוסים הגדולים, את היותם מלכי הכביש, והיכולת שיש להם מתוקף תפקידם לצאת מתחומי העיירה הקטנה ולהכיר את העולם הגדול. פסח קיבל כבר 28 שיעורים בעגלונות, הוא יודע היטב כיצד למשוח את צירי העגלה, לרתום את הסוסים, ולהאכיל תוך כדי תנועה. כעת עומד פסח לפני המבחן העיוני, התיאוריה, במרכז העגלונים, ובעזרת השם, אם רק יצליח יקבל את התואר: "בעל עגלה". לא עוד "פסח היתום", מהיום הוא "פֵּיישׁקע", "פֵּיישׁקע בעל עגלה!".

זלמן לייב בן השבעים היה הבוחן. והוא החל בסדרת השאלות. פסח ענה נכון מאוד על הכל, עד שהגיע הבוחן לשאלה האחרונה: "מה תעשה, פסח, אילו ביום של גשם ושלג, סופה וסערה, יסטו הסוסים מן הדרך, ירדו לתעלה ויתקעו עם העגלה בתוך הבוץ העמוק?" "או אז" השיב בידענות "אצליף בסוס הימני בצדו השמאלית, בסוס השמאלי בצדו הימנית, הם בכוחות משותפים יצליחו לצאת מהבוץ!". "ומה תעשה פסח, אם השיטה לא תעבוד, המבול ימשיך לרדת, וכל תנועה של הסוס רק תסבך אותך ואת הנוסעים יותר?". פסח חשב לרגע וענה "אז, ארד מהעגלה ואתחיל למשוך את הסוסים החוצה". – "נחמד, אבל אם זה לא יעבוד, מה תעשה אז". פסח שקע בהרהורים, ומכיון שלא הייתה לו תשובה, הבין כי הוא נכשל במבחן. הוא התכונן לשיעורים הבאים, שוב ניגש למבחן אצל זלמן לייב הקפדן, ושוב נכשל באותה שאלה בדיוק.

כשגם בפעם השלישית הגיע הבוחן לשאלה "ההיא", זלגו עיניו של פסח דמעות, הוא ראה את הרישיון הולך ומתרחק ממנו. "ומה תעשה פסח, אם השיטה לא תעבוד, המבול ימשיך לרדת, וכל תנועה של הסוס רק תסבך אותך ואת הנוסעים יותר?" – "אוי, זה בְּרוֹךְ אמיתי!" קרא פסח ביאוש. ברגע שהוציא פסח את המילים מפיו, קרא הבוחן הישיש: "סוף, סוף! כעת אתה מתחיל לדבר כמו בעל-עגלה של ממש…".

 –

פרשת השבוע מתארת את התממשותה המלאה של ברית בין-הבתרים "גר יהיה זרעך בארץ לא-להם, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה". בני ישראל נאנקים תחת יד פרעה ומצרים, הזכרים מושלחים ליאור, ולא גרוע מכך, פרעה מצוה "וכל הבת יחיון" – להעניק לבנות חיים וחינוך בנוסח מצרים. צרה וצוקה.

בליל הסדר, כשאנחנו חוגגים את היציאה ממצרים, אנחנו מצטטים כמה פסוקים, וביניהם את הפסוק מהפרשה: "ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה". ראיתי פעם פרשנות מפתיעה: כאשר החלו בני ישראל לזעוק – אז החלה הגאולה. ברגע שתפסו שהמצב הוא לא נורמלי, שהוא לא יכול להימשך כך, שיכול גם להיות אחרת. כאשר התחילו לזעוק – אז "ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה".

אנחנו בגלות. גלות קשה. לא רק מבחינה חומרית (ובהחלט גם), אלא בעיקר מבחינה רוחנית. לא רק אחינו שבתפוצות, גם אלו שזכו לגור בארץ הקדושה. לא רק אלו שמעבר לרחוב או להשקפה האידיאולוגית, אנחנו בגלות, אני ואתה. כולנו בגלות חמורה עד מאוד. והגרוע מכל, שלעתים אנחנו אפילו לא קולטים את העובדה שאנחנו בגלות, שאנחנו ב"בְּרוֹךְ אמיתי".

יהודי צריך להיראות אחרת. ל"בנו יחידו של מלך מלכי המלכים" מגיע יותר, הרבה יותר. את זאת אנחנו "לא שומעים מקוצר רוח ועבודה קשה". ברגע שנקלוט את גודל הבְּרוֹךְ, ונרצה להיגאל – ינועו גלגלי הגאולה במהירות גבוהה יותר. לא בחינם קובע התלמוד כי אחת השאלות שנשאל האדם בבואו לעולם העליון היא: "ציפית לישועה".

הקריאה "עד מתי" מלוה את ספר התהילים לכל אורכו, זוהי כמעט סיסמתו של דוד מלך ישראל, משיח ה'. "עד מתי" איננה קריאה של עצב או דיכאון, היא קריאת תיגר, היא מתריסה נגד המציאות, היא התחלה של משהו "חי" באמת, של מציאות אחרת, טובה יותר.

–

ורבי חיים יוסף דוד אזולאי (החיד"א), מחשובי חכמי ארץ ישראל של לפני מאתיים שנה כתב: בתפילה אנו אומרים "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח… כי לישועתך קוינו כל היום". "כי" משמש כנתינת טעם. הגאולה מגיעה לנו בגלל שלא נכנענו והמשכנו לצפות לה.

שבת שלום!