תשובה: בשולחן ערוך נפסק: "הקונה מהגוי כלי סעודה של מתכות או של זכוכית… צריך להטבילם במקווה", ועד הטבילה "אסור להשתמש בו לצורכי סעודה, אפילו דרך עראי".

כל עוד נמצאת בַכלִי התכולה המקורית יש כמה נימוקים להיתר השימוש: א) אם הקונה מתכוון שלא לקנות את הכלי אלא את תכולתו בלבד, אינו חייב לטובלו. ב) חיוב הטבילה מתחיל כשמשתמשים בפועל בכלי (ולא כשהמזון מונח בו). ג) גם אם קנה את הכלי עצמו וגם אם כבר פתח אותו, לרוב הדעות אינו חייב להוציא את המזון מתוכו, מכיוון שהכלי עומד להיות מושלך לאשפה בתום השימוש, והרי זה ככלי חד-פעמי שפטור מטבילה.

לכן רבים מתירים לאכול מן הכלי. ואף אם רוקנה ממנו תכולתו, ואז האדם נוכח שאינו זקוק לכולה, יש מתירים להחזיר את השאר לתוך הכלי. ויש מתירים אף לחמם את המאכל בעודו בכלי.

אבל לאחר הוצאת כל התכולה מן הכלי (סופית), השימוש בכלי הופך אותו לכלי קבוע, ולכן אין להניח בו מזון עד שיוטבל.

יהודי שקנה צנצנות או בקבוקים מתוצרת גויים כדי למלאותם במיני מזון ולמוכרם כך – אינו חייב להטבילם, מכיוון שבעבורו אין אלה 'כלי סעודה' אלא 'כלי אוצר' (או 'כלי סחורה').

מקורות: שו"ע יו"ד סי' קכ ס"א וס"ח. שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' כו. טבילת כלים פ"ז סי"ב ואילך, וש"נ.