האמת שהייתי צריך לכתוב כבר מזמן והתירוצים שלי לא יעזרו, אבל בכל זאת אני מוכרח לומר שפשוט אין לי זמן והזמן המעט שיש לי הוא להיות עם המשפחה, אך כעת אני בארץ לרגל לידת בתנו חיה מושקא שתחי' ובזכות הפניות הרבות שקיבלתי מגולשי האתר אני יושב וכותב …

רציתי לשתף אתכם בכמה חויות אישיות :

1) חלק מעבודתי בשליחות באודסה היא עבודה בבית היתומים הפועל תחת הבית חב"ד, מדובר בבית יתומים עם מחלקה לבנים ומחלקה לבנות, במקום זה גדלים וגדלות ילדים וילדות שאחד והרבה פעמים 2 מהוריהם אינם בחיים, או שההורים בבית הסוהר, או מתגוללים שיכורים ברחוב, הילדים האלה אומללים ואני צריך חוץ מהדאגה ליידישקייט של הילדים להיות אבא תומך ואוהב שיקשיב וינסה לפתור את המצוקות ויהווה תחליף להורים שאינם. העבודה שוחקת ומתישה כי מדובר בעבודה עם המון רגש ונתינה ואתה צריך לתת את כל כולך והרבה פעמים הילדים גם רואים בי את הכתובת להטיח את כל תסכוליהם על המציאות העגומה בה הם חיים, בדרך כלל אני מתעלה מעל עצמי ומנסה לראות מה עומד מאחורי היחס המאד פוגע של הילד כלפיי ולנסות לעזור אך לפעמים גם אני נשבר ושואל את עצמי למה זה מגיע לי אחרי כל כך הרבה נתינה בעיקר גשמית לילדים. אך בדרך כלל כשזה קורה הרבי שולח לי סימן ומסר של חיזוק כמה שעבודתנו לא הולכת לריק. הנה דוגמא : באחד הערבים כש2 ילדים פורקים את כל התסכול שלהם על מי שעמם הם באים במגע (שבאותו זמן זה אני) ואני צריך לסיים את ההשכבה לישון וללכת הביתה, אני נכנס לאחד החדרים ורואה ילד שוכב מתחת לשמיכה ומבעד לשמיכה מאיר אור קלוש של פנס, אני בטוח שהילד קורא ספר קריאה או משהו כזה ואני ניגש להעיר לו שכעת עליו לישן כדי שיוכל לקום בזמן לעבודת הבורא, אך כשאני ניגש ומרים את השמיכה אני נותר פעור פה – ילד שאבא שלו גוי ואמו היהודיה מרצה עונש מאסר על סחר בסמים ומכורה לאלכוהול שוכב מתחת לשמיכה ומשנן משניות בע"פ (במסגרת מבצע לימוד בע"פ שאנו מקיימים בחיידר), כשהלכתי הביתה העיניים שלי היו רטובות מדמעות ואני אומר לעצמי : אני מוכן לספוג הכל ולו בשביל רגע אחד של נחת לרבי כזה…

2) על אותו רקע : אני מסיים יום עבודה מתיש בבית היתומים וצועד הביתה עייף וסחוט, אני נכנס לבית הכנסת להתפלל מעריב, השעה היא 00 : 10 בלילה וכשאני נכנס אני רואה בחור כבן 19 בשם מישה, עד לפני שבועיים לא היה לו כמעט שום קשר ליהדות 2 הוריו יהודים אך מאד רחוקים, הוא הכיר את אחד השלוחים של חב"ד בעיר שהשפיע עליו לעשות ברית מילה, הוריו התנגדו בתוקף ואמרו או ברית או בית, והוא החליט לעשות ברית ללא ידיעת הוריו, הבחור סבל מאד ולא יכל להביע בגלוי סימני כאב כדי שהוריו לא יגלו את מה שעשה, בעקבות הברית הקשר שלו ליהדות מאד התחמם. אני נכנס לבית הכנסת ורואה אותו מעוטר בתפילין אני שואל את עצמי בשעה כזאת תפילין ? אך אני מחליט בלבבי שאני לא יאמר לו כלום כי מי אני שאקרר אותו ואולי מילותיי יגרמו לו רתיעה מלבוא לביהכנ"ס, אך מישה (שבברית נקרא משה) ניגש אלי ואומר לי שהוא לא יודע אם מותר כעת להניח תפילין, אך ביום שעשה ברית קיבל על עצמו שלא יעבור עליו יום בלי תפילין, היום הוא היה בלחץ של לימודים ועבודה ושכח , הוא כבר עלה על המיטה לישן וחש שמשהו לא בסדר אך לא ידע להגדיר מה.. לפני שנרדם קפץ בבהלה ונזכר אוי לא הנחתי תפילין רצתי לבית הכנסת מספר מישה להספיק ולהניח תפילין לפני שינעלו את הדלתות, אני הלכתי הביתה מאד מרוגש ודבר אחד אני יודע,, יתכן שמצות תפילין הןא לא קיים אך נחת והתרגשות לה' יתברך ודאי וודאי שהוא עשה… נקודה למחשבה…

יש עוד משהו שרציתי לספר אך כיון שהוא אישי אשאל רשות מאשתי ובאם תסכים אשתף אתכם…
שלכם – שמוליק

ניתן להכנס לבלוגים הקודמים של שמואל מלוב דרך הקישור הנ"ל (בתחתית הבלוג)

.