אם מבקשים מצייר לאייר דמות של חסיד, קרוב לוודאי שיצייר יהודי עם רגל אחת מורמת למעלה, ידיים מתנופפות בתנועת ריקוד אופיינית, פנים משולהבות משמחה, ואולי גם איזה בקבוק 'משקה' ברקע. השמחה מזוהה כל-כך עם החסידות, עד שכאשר אמרת חסיד – אמרת יהודי שמח.

אכן, השמחה היא אחד העקרונות החשובים של החסידות, עד שהן שזורות זו בזו. מורנו הבעש"ט, ובעקבותיו כל מורי החסידות, שמו דגש רב לא רק על עבודת-ה' מתוך שמחה, אלא תבעו שהחסיד יהיה שמח בכל אורחותיו ובכל מעשיו.

עניין רציני

מובן מאליו שהשמחה אינה 'חידוש' של שיטת החסידות. החסידות בכלל לא 'חידשה' דבר, שכן בתורה אין מקום ל'חידושים' אמיתיים והכול כבר ניתן למשה מסיני. החסידות רק הדגישה והאירה באורה המיוחד את היסודות שקיימים ביהדות מאז ומעולם, וכך קיבלה גם השמחה את מקומה הראוי.

בתנ"ך ובמאמרי חז"ל מדובר אין-ספור פעמים על הצורך בשמחה, על תועלתה וחשיבותה. די אם נציין את הפסוק הידוע מהתהילים: "עבדו את ה' בשמחה". הרמב"ם, מפליג אף הוא בשבחה של עבודת-ה' הנעשית מתוך שמחה. גם מורי הקבלה אמרו דברים נפלאים בשבח השמחה. האר"י ז"ל אמר, שזכה לכל השגותיו הנעלות רק בזכות השמחה. את הפסוק "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב-לבב", שנאמר ב'תוכחה', מפרש האר"י ז"ל, שההדגשה היא על ה"בשמחה", לאמור: אמנם עבדת את ה' אלוקיך, אך לא עבדת אותו בשמחה, וזהו החטא.

יש הסבורים ששמחה היא קלות-ראש ו'לקיחת החיים בקלות'; ואין לך טעות גדולה מזו. השמחה היא עניין רציני ביותר – גם בשעה שהיא מתפרצת בריקוד סוער. החסידות מבחינה הבחנה ברורה בין התהוללות, שהיא דבר רע ומזיק, לבין השמחה – שאין כמותה להביא התעלות והזדככות.

שמחה אמיתית נובעת מאמונה איתנה באחדות האלוקית של הבריאה. כשיהודי מאמין שהקב"ה ממלא את כל המציאות, הוא חש את נוכחותו של הקב"ה בכל זמן ובכל מקום וגם מבין את משמעות הדבר: אם מלך בשר-ודם היה מתלווה אל האדם בדרכו, ודאי היה שמח מאוד על מחווה זו. קל-וחומר שיש לשמוח שמחה עצומה על שמלך-מלכי-המלכים, הקב"ה, מלווה את האדם בכל צעדיו ונמצא איתו תמיד.

פתאום הכול קל

גם ההכרה, ש"כל מה שעושה הקב"ה, לטובה הוא עושה" – מולידה שמחה. צרות וייסורים אינם פוגעים בשמחתו של יהודי החדור בהכרה זו; שכן הוא יודע, שגם הסבל לטובה הוא. אדרבה, בספר ה'תניא' מוסבר, שבתוך הצרות והסבל טמון טוב נאצל ביותר. כך מוסבר הכתוב: "אשרי הגבר אשר תייסרנו י-ה" – שאדם צריך לשמוח בייסורים, משום שהם טומנים בחובם טוב נפלא, אף אם כרגע הוא לובש דמות של כאב וצער. ומנגד, היהודי המאמין בטוח, שהקב"ה ייטיב לו גם ב"טוב הנראה והנגלה"; כלומר, גם בעיני-בשר יהיה טוב זה נראה כטוב.

השמחה בעבודת ה' מקילה ביותר את הקשיים הכרוכים לפעמים בקיום התורה והמצוות. הרבי מליובאוויטש נהג להביא דוגמה מאדם הנושא ארגז כבד לביתו: אם אין לו שום מושג על תכולתו, ייתכן שיתעייף ואף יתלונן על המשימה שהוטלה עליו; אך ברגע שיתברר לו, כי ארגז זה מלא אבנים טובות ומרגליות – לא זו בלבד שמשקל הארגז יהיה מיד כמשקל נוצה, אלא שהוא יבקש להטעין עליו ארגז נוסף.

זה כוחה של השמחה!

באדיבות אתר צעירי חב"ד בישראל.