יהודי שעסק בייצור נעליים, הגיע אל רבי שמואל מליובאוויטש (אדמו"ר מהר"ש), ודיבר שעה ארוכה על הקשיים שיש לו בעסק. ניכר היה כי האיש שקוע ראשו ורובו בענייני הנעליים. אמר רבי שמואל: "רגליים בנעליים כבר ראיתי, אבל ראש בנעליים עדיין לא ראיתי…"

את המסר הזה, כיצד להתייחס לעבודה, אנו למדים מפרשת השבוע. בקשר לשמירת שבת, מזכירה התורה: "שֵשֶת יָמִים תֵעָשֶה מְלָאכָה ובַיֹום הַשְׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶש" (שמות לה,ב). ראשית, אנו למדים מכאן כי אל לו לאדם לשבת בבית בחיבוק ידיים ולצפות שהפרנסה תבוא משמים, אלא עליו לצאת ולעבוד לפרנסתו. חז"ל אף אומרים כי כשם שציווה ה' על השביתה ביום השבת, כך ציווה על העבודה בימי החול. 

שנית, אנו למדים מהו האיזון בין העבודה לבין עבודת ה'. במקום לכתוב "תַעשה מלאכה" בפתח, ביטוי שמשמעו "אתה תעשה מלאכה", התורה אומרת "תֵעשה מלאכה" בצירה, ביטוי שמשמעו "המלאכה תיעשה מעצמה". מה פשר הדברים? 

אדם עלול "להכניס את הראש בנעליים", כלומר לשקוע בעבודה עשרים וארבע שעות. במצב כזה, העסק תופס את הראש גם מעבר לשעות העבודה, עד שהראש אינו פנוי להתרכז בלימוד תורה ובכוונת התפילה. העבודה אינה נותנת מנוחה גם ביום השבת, והמחשבות על שבוע העסקים הבא ממשיכות להטריד. 

עוצרת אותנו התורה מבעוד מועד ואומרת כי אמנם יש לעשות את העבודה בצורה הטובה ביותר, אך יחד עם זאת אין להיסחף יתר על המידה. יש לזכור כי "תֵ עשה מלאכה" – המלאכה צריכה להיעשות כאילו מעצמה. אנו עושים את ההשתדלות שלנו, ובסופו של דבר הקב"ה ידאג לתוצאות. מתוך גישה כזו, נשאר מספיק מקום בראש להתרכז בכוונת התפילה וללמוד תורה בשעות הפנויות. 

בהקשר לכך מספרים על סוחר עצים בשם ר' בנימין, שהגיש באחת העסקאות מאזן כספי, ובשורת הסיכום כתב: "אין עוד מלבדו". שאלו אותו: הרי אנו בעבודה ולא בתפילה. איך אתה כותב עכשיו דברים כאלו? השיב להם: אם באמצע התפילה נופלות מחשבות על העבודה, מדוע שבאמצע העבודה לא יפלו לי מחשבות על הקב"ה?!