הרב שמואל קפלן הוא שליח חב"ד במדינת מרילנד. בשנת שליחותו הראשונה הוא הגיע חדור מוטיבציה ומה שנקרא בצבא הרבה 'רעל בעיניים'.. כשהגיעו חגי תשרי הוא ערך פעילות נמרצת בהיקף רב. אירוע השיא היה בחג שמחת תורה, בו הוא ארגן הקפות גדולות ברחובה של עיר. בתיאום מוקדם עם המשטרה נסגרו צומת הרחובות הסמוכים וכך ברחבה המאולתרת הענקית התקיים האירוע שנחל הצלחה מרובה למעלה מהמשוער – 3000 איש באו והשתתפו במעמד המרגש והסוחף. במוצאי החג בעודו תחת רושם ההצלחה המסחררת הוא החליט לנסוע לנ.י. מרחק כמה שעות נסיעה ברכב ולהציג בפני הרבי את הצלחתו.

מנהגו של הרבי היה לקיים התוועדות לפנות ערב צאת החג, ובסיומה היה מברך ברכת המזון על הכוס. לאחר תפילת ערבית היה עורך על הכוס הזו את ההבדלה, ומחלק לכל המסובים ואף לאורחים רבים שהיו מגיעים לאחר צאת החג מכל הסביבה. המעמד היה נקרא 'חלוקת כוס של ברכה' והיה נמשך במשך כמה שעות במהלכם עברו האלפים עם כוס בידם מול הרבי ,שמזג להם מכוסו, נעץ בהם את מבטו החודר והקדוש, והאציל להם מברכתו.

אלו ששפר עליהם גורלם, בעיקר אישי ציבור, היו אף מקבלים בקבוק וודקה קטן לחלוקה בהתוועדות שיעשו במקום מגורם. למעמד זה, קרוב לסיומו, הגיע הרב קפלן. כשהגיע תורו לעמוד מול הרבי, הוא נעמד כולו מדושן עונג ובישר לרבי על ההצלחה המופלגה: רבי, השתתפו אצלנו בהקפות 3000 איש!

הרבי שעמד ממנו במרחק אפס עשה עצמו כלא שומע ואמר:מה,30,000? הרב קפלן חשב שהרבי לא שמע היטב, וחזר במבוכה קלה על דבריו הקודמים בקול קצת יותר חזק: רבי, השתתפו אצלנו בהקפות 3000 איש!

והרבי חוזר על שאלתו תמיהתו : מה,30,000?!…   כאן הרב קפלן כבר הבין.. די לחכימא ברמיזא.

הרבי בעצם גוער וסונט בו בחיבה. הכל אמנם טוב ויפה. השקעת, הגעת להישגים נאים. אמת ויציב. הכל נכון. אך אל תתלהב כל כך.. עוד רבה הדרך לפניך. יש עוד הרבה יהודים במדינתך שלא זכו להיות שם ותפקידך להכניסם תחת כנפי השכינה.

'שמח בחלקו' זו תכונה מורכבת.

כשמדובר בענייני חומר וגשמיות ם הכלל הזה תקף במלא עוזו. המציאות מראה כל הזמן, שהאושר של האדם לא נמדד בכמות האפסים שיש לו בחשבון הבנק, אלא בכמה הוא מרוצה ומסופק. יכול להיות שיש לו מיליארד, אך הוא לא מצליח להרדם בלילה מכך לשכנו יש 2 מיליארד.. המירוץ האין סופי סביב הישגים חומריים הוא מסוכן, מתסכל ומוביל לשומקום. 'מרבה נכסים מרבה דאגה'.. לעומת זאת בתחום הקדושה הרוחני והערכי, הרי שמידה זו של שמח בחלקו גרועה ביותר. היא אם כל חטאת. היא מנוונת את מנוע ההתקדמות המשמעותי ביותר – השאיפה!

שאיפה צומחת על בסיס 'רעב' מסויים לתכנים כאלה ואחרים. אדם ללא רעב לא יגיע רחוק. ואף מה שכבר כן השיג, קיומו העתידי מוטל בספק. אדם שנמצא במוד של שובע אין מה שידחוף אותו קדימה.
התעוררותו של הרעב הוא על בסיס ההבנה של הפוטנציאל העצום הקיים, שעדין לא מומש. כשאדם רואה רק את מה שמול העיניים הוא יכול להתמלאות רוגע גאווה וסיפוק. אך הסתכלות רוחבית כוללת על כלל המשימות ותכליתן לא נותן לנוח על זרי הדפנה.

עם כל הכבוד, ויש כבוד, לכל פעולה חיובית בודדת ולו הקטנה ביותר – אסור, ממש אסור, להכנס לאופוריה רוחנית שסופה הנצחת הבינוניות ואף למטה מכך. זוהי מלכודת דבש שמקבעת אותנו בלבל הקיים ומונעת מאתנו להשיג פסגות נוספות.

זהו המסר שהרבי העביר לרב קפלן ולכל השלוחים באינספור הזדמנויות. בדיוק כמו מפקד לוחמים שממריץ אותם לא להכנע לעייפות, להסתפק ולהתרפק על השיגי העבר, אלא כל הזמן מחדש להסתער בהתלהבות נעורים מחודשת ובלתי מוגבלת.

הרבי עצמו חי כך ונתן דוגמא אישית מצויינת. במשך 40 שנות נשיאותו לא יצא לחופשה מפנקת, ולא הסתפק במעצמת העל המפלצתית והבלתי נתפסת שחב"ד הקימה ברחבי העולם. תמיד תמיד תמיד, שאף לעוד ועוד. כל עוד שיש עוד יהודי אחד מחוץ למחנה אי אפשר לנוח. לא מפקירים פצועים בשטח. גם לא אחד ויחיד. בעיון כללי בתורתו והוראותיו של הרבי, ניתן ממש לראות שתובנה זו בערה בעצמותיו של הרבי, ואת תחושה זו הרבי הנחיל וחלק עם כל אחד שבא איתו במגע ולו הקצר ביותר.

במבט היסטורי, הרבי הוא זה שמימש, הגשים והביא לתוך תודעת הציבור, את החזון הגדול של הנביא עמוס: 'הנה ימים באים נאם ה'. והשלחתי רעב בארץ  – לא רעב ללחם ולא צמא למים, כי אם לשמוע את דברי ה'.

זהו ללא ספק, אחד המסרים החוזרים ונשנים ללא הרף והמרכזיים ביותר במנהיגותו של הרבי : 'היו רעבים ללא הפסקה'!!!