סדרן של פרשיות השבוע קשור לאירועי לוח השנה. יש פרשות שמעוגנות היטב בלוח: בראש ובראשונה החתימה והפתיחה – "וזאת הברכה" שנקראת בשמחת תורה, ו"בראשית" שנקראת בשבת הראשונה אחריה. פרשת "במדבר" נקראת תמיד לפני שבועות ופרשת "נשא" אחריו, פרשת "דברים" נקראת תמיד לפני תשעה באב ופרשת "ואתחנן" אחריו. הדרשנים מצביעים על הקשרים שבין המועד לבין הפרשות העוטרות אותו משני צדדיו.
פרשת נצבים היא מן הפרשות הקבועות, לעולם קוראים אותה בשבת שלפני ראש השנה. משום כך, קריאתה מתפרשת בהקשר של ההכנות לראש השנה, אם מצד ההתייצבות לפני ה' בראש השנה, בבחינת "נצבים היום", אם מצד "תכלה שנה וקללותיה". לעומת זאת, מקומה של פרשת האזינו אינו קבוע – פעמים שקוראים אותה בשבת שובה, בתוך עשרת ימי תשובה, ופעמים קוראים אותה בשבת שבין יום הכפורים לסוכות.
אין עוד פרשה בתורה שנדרשת להופיע בשני הקשרים שונים כל כך. אמנם, ההפרש בתאריכים אינו גדול, אבל השוני בזמן עצום: שבת שובה, בעיצומם של הימים הנוראים, בתוככי ימי הסליחות, קודם ליום הדין. ואילו בשבת שאחרי יום הכפורים אנו מצויים כבר בעולם אחר לגמרי, אחרי ה"סלחתי כדבריך", אחרי "לך אכול בשמחה לחמך … כי כבר רצה הא-להים את מעשיך". בתוך ימים של שמחה והכנות מלאות חדוה לקראת חג הסוכות.
בין כך ובין כך מדובר בימים של רוממות רוח ותעצומות נפש, ולכן מתאים מאד לקרוא בהם שירה. אף על פי שכל התורה כולה נקראת שירה, הרי שהאזינו, כמו שירות אחרות, היא בבחינת שירה דשירה. הצורך בשירה מתבקש לפי ערכם של הימים. הצורך הזה ניכר גם בריבוי הפיוטים שנוספו לתפילה בימי חג ומועד, ובמיוחד, בימים הנוראים.
ההקשבה לשירה תלויה לא רק בתכנים הכתובים בשיר, אלא גם במקום שבו נמצאת אזנו של השומע. אינו דומה אדם, או ציבור, המקשיב לשירת האזינו מתוך הדריכות והמתח של ימי התשובה, כאשר הוא עדיין רואה את עצמו בבחינת "בינוניים תלויים ועומדים" והכרעת המשפט שלו עדיין לפניו, לאדם המקשיב לשירה זו אחרי הכפרה והטהרה של יום הכפורים.
הראשון, מן הסתם, יטה להזדעזע ולחרוד מפסוקי "אסתירה פני מהם … כי דור תהפוכות המה … אספה עלימו רעות … מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה". ואילו השני פנוי יותר להתרונן ולהתכונן לסוכות עם פסוקי "כי חלק ה' עמו … ימצאו בארץ מדבר … יסובבנהו יבוננהו יצרנו כאישון עינו, כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף יפרוש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו".
הפער בהקשבה הוא לא רק לגיטימי אלא גם הכרחי. לתורה יש שבעים פנים. ובנוסח אחר – התורה ניתנה מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור. יש אפשרות לקריאות שונות בתורה ויש אפשרות לשתי קריאות מנוגדות ואף מהופכות. לפעמים ההבדלים נובעים משינוי באישיות של הלומד. לפעמים הם נובעים משינויים בתקופה, בהקשר התרבותי, במסורת הלימוד. בפרשת האזינו הם נובעים גם מהשינוי הקבוע, החוזר על עצמו כמעט מדי שנה, במקומה של הפרשה על לוח השנה.
עם זאת, אפשר לשמוע את שני ההיבטים המנוגדים של השירה הזאת בעת ובעונה אחת. יש מקום בנפש האדם לעמוד ביום הכיפורים מלא יראה וחרדה מפני הדין, ובה בעת לחוש בטחון ושלוה של בן הנשען על אביו בעת צרה ויודע שלא ינטשנו. ואפשר לעמוד מלא שמחה וחגיגיות בערב חג הסוכות, ולתת את הדעת על כך שאנו יוצאים לגור בסוכת ארעי, המסמלת, בין היתר, את ארעיות חייו של האדם בעולם, את אי הודאות של חיינו כאן בארץ ואת היותו של האדם כענן כלה וכרוח נושבת וכחלום יעוף.
היכולת לחיות בתוך שני העולמות הרגשיים הללו בבת אחת, היא כנראה היסוד של הוראת חז"ל, שיש לגשת לתפילה מתוך כובד ראש, שמשמעו "גילו ברעדה". "במקום גילה שם תהא רעדה" (ירושלמי ובבלי בראש פרק חמישי בברכות). חז"ל מדריכים את המתפלל לתמהיל שקול של רגשות, שאינם מוקצנים אל הקוטב הזה או האחר.
מובן, שיש זמנים שבהם הנפש נוטה יותר אל הצד האחד, ואז יש לפעול לעורר גם את הצד האחר. גם תבנית התפילות וסדרי העבודה של המועדים מכילים את השילוב המאזן הזה. יום הכפורים הוא הרכבה מופלאה של שברון לב המתפרט לוידויים, חרטה ואשם, מתוך עמדה של יראת הדין, עם בטחון בסליחה וכפרה, תוך הסתמכות על אינסופיותה של מידת החסד הא-להית. "וסלחת לעווננו כי רב הוא". |
|
