ברדת חשכה, הגיע לאכסניה שבה החליט לעבור את הלילה. בבוקר שאל בעל האכסניה לדמי אשל; פתח האורח את צרור החפצים ואמר: קח מה שנראה לך מתאים לתשלום. מאוצרו ´הגדול´ בחר שעון קיר קטן. הבן המשיך לדרכו, ואת השעון תלה בעל הבית בחדרו.

עבר זמן, והזדמן רבי דב בֶּער מאושפיצין, תלמיד החוזה, לאותה אכסניה. אחרי שהתפלל ואכל, עלה לחדרו. כל אותו ליל חורף ארוך לא עצם בעל האכסניה את עיניו. הוא לא הצליח להירדם, כי האורח המוזר לא הפסיק לרקוד ולשיר בחדרו הסמוך. לא היה זה חידוש שדרכם של חסידים לרקוד ולשיר, אבל כל הלילה? ולבד? כזה מעולם לא ראה ולא שמע. למרות שהוריד האורח את המגפיים הכבדים ושר לעצמו בשקט, הרגיש שכינו כל תנועה ברצפה ובקירות העץ שהשתתפו בריקוד מקביל.

אחרי התפילה ופת שחרית, ניגש האורח לשלם. נדבר על זה אחר כך, אמר לו בעל הבית. קודם הסבר לי בבקשה, למה רקדת כך כל הלילה? ענה רבי דב בער, תלמיד החוזה מלובלין: כל שעון מנגן ניגון מֶלֶנְכּוֹלִי עצוב. טִיק – טָק, טִיק – טָק; עוד שנייה עברה, עוד דקה אינה, הזמן חולף עובר לו. טיק – טק, טיק – טק.

אבל בבית מדרשו של רבי הקדוש היה שעון נפלא. הוא ניגן ניגון עליז ושמח; טיק – טק! טיק – טק! עוד שנייה קרובה יותר לביאת המשיח, עוד דקה לקראת הגאולה, עוד מעט הישועה. והנה הלילה היה נדמה לי ששמעתי את טקטוק השעון ההוא. הייתי יכול שלא לרקוד?