ביום כ"ב בשבט תשמ"ח הסתלקה הרבנית חיה מושקא שניאורסון ע"ע, רעיית הרבי מליובאוויטש. הנה 3 סיפורים קצרים על הרבנית כפי שסיפר הרב שמואל לו:
יש לך קשר לרבי מברוקלין?
פעמים רבות הייתה הרבנית מבקרת בספריה במנהטן.
לפני שנים רבות היא הגיעה לספריה ומסרה את הכרטיס שלה. הספרנית שראתה את השם "שניאורסון" על הכרטיס, שאלה אותה "האם יש לך קשר לרבי המפורסם מברוקלין?" הרבנית השיבה בחיוב.
"מה הקשר ביניכם?"
"הוא בעלי", השיבה הרבנית.
כששמעה זאת הספרנית, החלה לרטון ולומר כי יש לה טענות כנגד הרבי. היא סיפרה שהיא חשוכת ילדים, "בהשתדלות רבה נכנסתי לרבי לפני כשנתיים וביקשתי ממנו ברכה שיהיה לי ילד. הרבי בירך אותי ואמר לי שאני צריכה לקבל על עצמי לקיים מצווה, כיוון שהברכה היא כמו גשם, וצריכים כלי לתוכו תיכנס הברכה. אמרתי לרבי שאני מקבלת על עצמי להדליק נרות שבת. מאז עברו שנתיים ועדיין אין לי ילד".
הרבנית הרגיעה אותה ואמרה "גם לי אין ילדים". הספרנית כששמעה זאת, פרצה בבכי, ואמרה לרבנית "תסלחי לי, אבל אני ניצולת שואה, והייתי במחנות ריכוז, וממשפחתי לא נשאר אף אחד, רק אני, לכן כל כך חשוב לי שיהיו לי ילדים כי מדובר על ההמשכיות של משפחתי".
הרבנית ביררה אצלה בזהירות "מה בדיוק אמר לך בעלי?"
הספרנית השיבה: "הוא אמר שאדליק נרות שבת".
"ואת מקיימת זאת?"
"כן", השיבה הספרנית בחיוב.
"איך את מקיימת את זה?" הוסיפה הרבנית לשאול.
"בכל יום שישי אני מדליקה נרות שעה שבעלי חוזר מהעבודה, בשבע-שמונה בערב".
הרבנית הסבירה לה שעניינם של נרות שבת זה לכבד את השבת ולא לחללה, ולכן צריכים להקפיד להדליק את הנרות לפני השקיעה. "תקבלי על עצמך להדליק נרות כמו שצריך". הספרנית אכן קיבלה על עצמה להדליק נרות בזמן, וכעבור עשרה חודשים נולד לה בן…
לאחר מכן המשיכה לשמור על קשר רצוף עם הרבנית, ואף הייתה מבקרת אותה בביתה.
אני בטוחה שילדיכם ידברו באידיש…
בניו יורק נמצאים זוג שלוחים; האשה היא בתו של ד"ר משה פלדמן, הרופא הפרטי של הרבי. מפני שהיא הייתה הבת של הרופא, הייתה לה ולחתנה ר' לוי שם-טוב הזכות להיכנס לרבנית ולבקש ברכה לנישואיהם. כשהם היו אצל הרבנית, היא שאלה את החתן "האם אתה נכד של החסיד ר' בן-ציון שם-טוב?" כשהשיב בחיוב, אמרה הרבנית "אם כך, טוב מאוד, מפני שעכשיו אני בטוחה שילדיכם ידברו באידיש…"
הם נישאו אך לאחר חתונתם לא היו להם ילדים – סיפור זה שמעתי מר' לוי שם-טוב עצמו לפני כמה חודשים – "אבל", הוא מספר לי, "לא היינו עצובים כלל, מפני שהרבנית אמרה שאנו נדבר עם ילדינו אידיש, ובשביל שנוכל לקיים את דברי הרבנית, התנאי הראשון הוא שיהיו לנו ילדים; לכן היינו בטוחים שנפקד בזרע של קיימא, ולא רק באחד, אלא ביותר, כי הרבנית אמרה "מיט די קינדער" – ילדים".
לפני שנתיים, אחרי ארבע-עשרה שנה, נולדו להם תאומים, בן ובת, ונקראו בישראל מנחם מענדל וחיה מושקא. הוא מסיים את הסיפור באומרו "לא איבדנו את התקוה אף לרגע אחד, כי ידענו שבכוחה של הרבנית לברך"…
חוש בנתינה, בנדיבות, בחסד וברגש..
כשבתי הגדולה למדה ב"בית רבקה" בניו יורק, לפני כעשרים שנה, חמי וחמותי ביקרו בחודש תשרי אצל הרבנית עם עוד כמה מבני המשפחה יחד עם בתי, נכדתם. חמי אמר לרבנית שהנכדה נשארת פה בקראון-הייטס למרות שאין לה בשכונה אף קרוב משפחה, אבל מכל מקום היא שמחה להישאר בשכונה וללמוד במוסד של הרבי.
כשהרבנית שמעה זאת, אמרה "אני אשתדל לשמור איתה על קשר". חשבנו שהרבנית אמרה את זה בשביל לתת הרגשה טובה, ולא מתכוונת לכך במציאות.
אחרי כמה שבועות חמי צלצל לרבנית כמנהגו מידי שנה כדי לאחל לה מזל טוב ליום הנישואין. הרבנית ניצלה את ההזדמנות ואמרה לו "אני מנסה ליצור קשר עם הנכדה שלך, אך אני לא מצליחה". הוא שאל אותה איך היא מנסה? והיא אמרה "צלצלתי ל'בית רבקה' וביקשתי את חיה לוּ לטלפון". היא כמובן לא אמרה מי היא, והם אמרו שיש סדר שלא קוראים לתלמידות לטלפון – "ממילא" אומרת הרבנית, "אני לא יודעת איך ליצור איתה קשר".
כששמעתי זאת, הלכתי למנהל של "בית-רבקה" וסיפרתי לו את הדברים. בעקבות זאת הם אכן שינו את הנוהג.
בינתיים חמי נתן לרבנית את מספר הטלפון של הדירה בה ישנה עם עוד שתי חברות. הרבנית התקשרה לשם וביקשה את בתי, אך היא לא הייתה בדיוק בדירה, וחברה ענתה; היא אמרה שחיה לוּ נמצאת כעת בקניות, ואולי רוצים להשאיר לה מסר. הרבנית ביקשה אפוא למסור לה שגברת שניאורסון מרחוב פרזידנט התקשרה וביקשה שהיא תצלצל אליה. כך נוצר קשר בינה לבין הרבנית, ומאז היא החלה לבקר אצלה.
בפורים היא הביאה לרבנית משלוח מנות. כשהיא נכנסה, ביקשה ממנה הרבנית שתאכל משהו, אך היא ענתה שכבר אכלה. הרבנית שאלה אותה "את הולכת להתוועדות של הרבי?" היא ענתה בחיוב, והרבנית אמרה שבהתוועדות של הרבי צריכים הרבה כח כדי לדחוף – "אז תאכלי עוד משהו…"
פעם ביקרה כל המשפחה בבית הרבנית, וגם בתי נכחה. הרבנית אמרה שמכיוון שהיא מקומית, אז שתחתוך היא את העוגה. בתי לקחה את הסכין וחתכה חתיכה דקה למדי. הרבנית ניגשה ואחזה בידה, ו"לימדה" אותה לחתוך חתיכה עבה וגדולה יותר באומרה "אני אלמד אותך איך להיות בעלבוסטע…" כשבתי סיפרה לי את זה, אמרתי לעצמי שלרבנית היה חוש בנתינה, בנדיבות, בחסד וברגש של השני.
