אלי (שם בדוי) חי בעיר לוד, יהודי מבוגר שסבל מבריאות לא תקינה בעקבות התקף הלב קשה. לאדם נמרץ כמותו היה זה עינוי של  ממש לשכב בבית הרפואה ולהיות כבול אל מיטת חוליו. בנוסף לשכיבה חסרת המעש, סבל אלי מכאבים חזקים מאוד בלבו, ממש בלתי נסבלים.

במכתב השחרור מבית הרפואה הופיעו אזהרות אין ספור: לא להתרגז, לא להתאמץ, לטייל בחוץ רק בבין הערביים, ועוד. אשתו של אלי בחנה את ההוראות ואלי זיהה על מבטה כי היא מתכוונת לאמץ את ההמלצות בקפידה.

אלי שב לביתו יחד עם כאבי תופת שהתלוו אליו באשר הלך. בטיוליו, לפנות ערב כמובן, הוא צעד אט אט ונאנח מכאבים, נשען מדי כמה צעדים על חומה צדדית. לעתים, תפס את החומה בידיו ונשך שפתיים מכאב.

באחד מאותם טיולים, בדיוק ברגע של נשיכת שפתיים, צעד לקראתו ידידו שלמה. שלמה, שמזה כמה חודשים לא ראה את אלי, לא ידע מה עבר עליו. התנוחה בה ראה את אלי החרידה אותו מאוד. "אלי, מה שלומך? להיכן נעלמת? עברת משהו?".

משהו? אלי צחק לעצמו. קצת יותר ממשהו. הוא סיפר לחברו מה עבר ותיאר את כאבי התופת שמלווים אותו כידידים נאמנים שאינם נפרדים לרגע. "איני מאמין שאצא מזה", סיכם, נאנח מכאב חותך. "כנראה שכך נגזר עליי לסיים את חיי", גיחך בהומור שחור.

שלמה התעניין בטיפולים הרפואיים ובסוגי התרופות שהוצעו לאלי. אלי סיפר כי אין טיפול או תרופה הקשורים לבעייתו שלא ניסה. "הייתי אצל כל המומחים ולקחתי את כל התרופות. לבעיה שלי הפתרון זה רק המוות".

שלמה, שהנו חסיד חב"ד, שאל את אלי האם כבר כתב לרבי מליובאוויטש?

"לרבי מליובאוויטש?", תהה אלי. "אינני חסיד שלו. מה יש לי אתו? מעולם לא כתבתי לו כשהייתי בריא, ומדוע שאכתוב לו כעת?".

שלמה סיפר לאלי סיפורי מופת על אנשים נואשים שנושעו מברכות הרבי, אבל אלי לא מיהר להשתכנע. עם כל הכבוד, הוא איננו מכיר את הרבי, מעולם לא כתב לו וגם כעת לא נראה לו לכתוב אליו.

שלמה הציע לאלי שהוא, שלמה, יכתוב בשמו לרבי. אלי נאנח שוב והתכונן לכניעה אלגנטית. "בסדר תכתוב אתה. יודע מה?", הוסיף לאחר הרהור, "תן לי להוסיף כמה מילים בסוף".

המילים שבחר אלי להוסיף גרמו לשלמה להיחרד עד עמקי נשמתו. "רבי, כאבי הלב שלי איומים! אינני יכול לסבול יותר. התפלל עליי שאמות במהרה!". מהיכרותו של שלמה עם אלי הוא ידע כי אין טעם לבקש שישנה את מה שכתב. הוא שלח אפוא את המכתב ליעדו כמו שהוא.

בחלוף כמה שבועות, נחה בתיבת הדואר של אלי מעטפה ובה תשובה מהרבי ובה הורה הרבי לבדוק את מזוזות הבית. אלי הוריד את המזוזות מפתחי הבית ובטיול הקבוע שלו הגיע לביתו של הרב שרגא מלך קפלן (ז"ל, רבה הראשון של שכונת חב"ד בלוד) וביקש ממנו לבדוק אותן עבורו.

תגובת הרב קפלן למראה המזוזות הפתיעה את אלי. הרב קפלן פשוט חייך. "מדוע הרב מחייך?", לא הבין אלי.

הרב קפלן, שהכיר את סיפורו של אלי, אמר: "אתה ואחת המזוזות שלך חולים באותה מחלה".

התשובה גרמה לאלי להשתומם עוד יותר. הרב קפלן הסביר מיד את כוונתו: "אתה חולה במחלת לב, ובמזוזה שלך המילה "לבבך" מחוקה. גם היא חולת לב"…

עוד באותו יום רכש אלי מזוזה חדשה ומהודרת במקום זו הפסולה וקבע אותה במקומה.

למחרת בבוקר, קם אלי בכוחות מחודשים שלא הכיר. הוא היה מלא מרץ, כמו שהרגיש לפני שהכול התחיל. אשתו הביטה בו בתימהון גובר והולך. אזהרות הרופאים עמדו מול עיניה והיא חששה מאוד. "אלי, מה קרה?". השינוי בהתנהלותו של בעלה היה דרסטי. מאדם ממורמר וחולני שמפחד מכל תזוזה, הוא חזר באחת להיות בעלה הנמרץ והפעלתן שהיה כל השנים. "לאן אתה הולך?", חרדה למראה כוונתו לצאת מהבית בבוקרו של יום. "אתה חולה לב! שכחת?".

אלי סיפר לה על תשובתו של הרבי ועל המזוזה הפסולה שהוחלפה, אך כל זה עניין אותה כקליפת השום. "אל תגיד לי שהחבר החב"דניק הזה שלך הצליח לשכנע אותך בכל השטויות הללו… מספיק! עליך לשכב במיטה".

אלי שחש בתמורה העצומה שחלה בגופו שכנע את אשתו לנסוע עמו יחד לרופא, כדי להיבדק הרופא לא אהב לערוך בדיקות ללא סיבה. "נשלם כמה שצריך", הבטיח לו אלי.

בדרך חזרה הביתה, אשתו של אלי כבר לא התווכחה על 'שטויותיו' של החבר. היא נוכחה במו עיניה לראות את כי אכן יש זיקה ברורה בין מזוזה 'בריאה' ללב בריא.