לאחר שנה תמימה של שהות בתיבה, ציווה הקדוש-ברוך-הוא את נוח לצאת מהתיבה ולהוציא עמו את בני משפחתו ואת כל בעלי החיים. מלשון הכתוב מובן שהאנשים ואפילו החיות לא רצו לצאת מן התיבה. הסיבה לכך היא שבתיבה שרר מצב מיוחד של שלום אפילו בין בעלי החיים, בדומה לשלום המתואר בחזון המפורסם: "וגר זאב עם כבש". לאחר שהות ארוכה במצב מרומם המזכיר את תקופת הגאולה, לא רצו נוח ומשפחתו ואפילו בעלי החיים לצאת מהתיבה, משום שידעו כי בעולם שבחוץ הם ירדו מדרגתם, והנטייה לרוע תשוב להיות חלק מהווייתם.

בכל זאת, ציווה הקדוש-ברוך-הוא לצאת מהתיבה ולרדת במדרגה, כיוון שדווקא על ידי הירידה וההתמודדות עם העולם שמסביב תתרחש התעלות גדולה והכול יגיעו למצב מרומם עוד יותר מכפי שהיה בעודם בתיבה.

מה היה חסר בתיבה? בזמן המבול נמנע מהאדם ומהחיה לפרות ולרבות. עם יציאתם מן התיבה נאמר להם: "ופרו ורבו על הארץ". אמירה זו לא רק הסירה את האיסור, אלא גם מיצתה את המטרה והתכלית של היציאה מהתיבה: לבנות מחדש את היקום בצורה נכונה.

מצוות "פרו ורבו" עוסקת בראש ובראשונה במישור הגשמי – לידת ילדים, אך גם במישור הרוחני – כמו שנאמר: "כל המלמד את בן חברו תורה כאילו ילדו". ישנם אנשים המעדיפים להישאר בתוך ה"תיבה" בה הם נתונים ולדאוג רק להתעלות הרוחנית האישית שלהם. אך השם רוצה שהכול יצאו מה"תיבה" ויבנו את העולם על-ידי הבאת התורה לאנשים נוספים.

קיום מצוות "פרו ורבו" בגשמיות וברוחניות מתקנת את העולם ומביאתו למצבו השלם שייכון בגאולה השלמה.