למה ילדים באים לבית הכנסת? זה ברור. בשביל הסוכריות! (זה, ובשביל להפריע למבוגרים כמובן…).

אין לי מושג מתי ואיפה נוצר המשולש הזה של בתי כנסת ילדים וסוכריות. אבל זו מן הסתם חייבת להיות תקנה קדומה ועתיקה מאוד. הרי לא משנה לאיזה בית כנסת תגיע, בארץ או בחו"ל, ספרדי או אשכנזי, קטן או גדול, בכל בית כנסת תוכל למצוא תמיד ילדים וסוכריות.

הוותיקים והמנוסים שבילדי בית הכנסת מצוידים היטב לא רק באינפורמציה המעודכנת, אצל מי מהמתפללים תקבל סתם טופי, ומי מחזיק בתאו סוכריות שוות, אלא גם בטכניקה הנכונה כיצד לזכות בסוכריה הנכספת.

המנומסים שבהם באים להגיד שבת שלום ונשארים לעמוד בציפייה דרוכה, הסחבקים לא מתביישים לבקש בפה מלא ועוד מתעקשים לבחור בעצמם.

הילדים שלי אם שאלתם, הילדים שלי זה פדיחה… הם אמנם, בדרך כלל, לא מהחצופים שבאים לבקש. וגם מבחינת נימוסים אין צורך ב"נו מה אומרים?" כדי לחלץ מהם את התודה שאחרי. השלב הבא הוא החלק בעייתי, זהו השלב בו הם רצים לעברי, מנפנפים בסוכריה בהתלהבות, ולעיניו הנבוכות של התורם הנעלב הם שואגים ?זה בהכשר שלנו??… לא נעים…

אם לשמור כשרות זה קשה. אז לנסות ולשמור על כשרות מהודרת זה קשה שבעתיים. בכל פעם מחדש אנשים מתקשים להבין למה אתה מסרב בנימוס לטעום ?נו באמת. מה אתה רוצה. זה כשר, קנינו במיוחד לכבודך?. לפעמים אנשים עלולים גם להיפגע. "מה אנחנו לא מספיק כשרים בשבילך?".

ידידי היקרים, אין צורך להיעלב או להיפגע חלילה, צריך רק להבין.

אוכל זה דבר רציני מידי בשביל לזלזל בו. הרי בסופו של דבר אנחנו עשויים ממה שאנחנו אוכלים. ובאותה מידה שאוכל משפיע לא רק על בריאות גופנו וחוסננו הפיזי, אלא גם על הרגשתנו ומצב רוחנו. כך ממש הוא משפיע גם על אופיינו הרוחני, על נשמתנו.

אולי לא כולנו מודעים מספיק, וחזקים מספיק, כדי להקפיד על כך. אבל רובנו לפחות מעריכים את אותם אנשי עקרונות, המקפידים על אוכל צמחוני טבעוני נטול גלוטן נטול סוכר וכדו’. כל הכבוד להם. הם יודעים להעריך את גופם ובריאותם ומוכנים להתאמץ כדי לשמור עליהם.

באותה מידה עלינו לכבד את שומרי הכשרות לרמותיהם השונות, המאמינים שהאוכל משפיע גם על רמת הרגישות הרוחנית של הנשמה, ומוכנים להתאמץ כדי לשמור על נשמתם זכה וטהורה.

אם הגוף ראוי לתזונה בריאה וראויה, אז גם הנשמה ראויה לכשרות למהדרין.

הטור נכתב במקורו למקורבי בית חב"ד תל אביב.