אהרן (41) כבר היה אצלי בארבע פגישות אימון, הכרנו זה את זה, הבנו את הקשיים, התווינו דרך לשינויים בתחומים אותם הוא ביקש, והתחלנו לצאת לדרך. הוא קיבל משימות והתחיל לפעול בהתאם. הוא עצמו הופתע לטובה מהתגובות של הסובבים אותו, כמו גם מהתחושה הטובה שאפפה אותו באופן אישי בכל פעם שסימן לעצמו 'וי'. הנה, הצלחתי. "זו תחושה מרוממת", הודה.

בשלב מסוים, באמצע הדרך, הוא הגיע למקום שבו הרגיש שהכל 'סוגר' עליו מסביב: התחושה הטובה נעלמה פתאום, התגובות מהשטח פחתו באופן טבעי, וההצלחה לא תמיד באה בקלות. בינינו? ההישגים בחיים מגיעים מתוך עמל ומאמץ.

אהרן הגיע לפגישה החמישית בהחלטה לעזוב את התהליך. "זה לא יילך", אמר באכזבה עמוקה.

"ומה אתה מציע לעשות כאלטרנטיבה?" שאלתי אותו.

"לא יודע", משך בכתפיו, "ארים ידיים, או שאתן לזרם החיים לעשות את שלו, ומה שיהיה – יהיה".

המקרה הזה, אמיתי לגמרי (מלבד השם) הוא מקרה קלאסי שקורה הרבה בשלבים שונים בחיינו. אנשים מגיעים למקומות שנראים כמי ש'סוגרים' עליהם מכל עבר. הם לא מוצאים עצה איך לפתור את הבעיה, לאן להמשיך.

ההתמודדות במקרה כזה, נחלקת לפי אופי בני האדם – כל אחד והאופי שלו, וממנה נגזרת גם צורת ההתמודדות. יש שנוטים להתייאש, יש שנוטים לברוח, יש שנוטים לתת לתהליכים להציף אותם לבד, יש שבוחרים להלחם גם במצבים שבהם אין להם סיכוי, ויש כאלה שאומרים "ה' יעזור" ובכך הם פותרים את עצמם מהתמודדות אמיתית.

דימוי נהדר למצבים אלה, אפשר לראות בעם ישראל כאשר עמד על שפת ים סוף. מימין ומשמאל – מדבר "גדול ונורא" ובו "נחש שרף ועקרב". מקדימה – ים סוף ומים עמוקים. מאחור – המצרים רודפים ומבקשים את נפשם. אחרי הפריצה הראשונית של "יציאת מצרים" והתחושה המרוממת, פתאום הם תקועים מכל כיוון. לאן הולכים מכאן? איך ממשיכים?

בני ישראל נחלקו לארבע כתות: כת ראשונה ביקשה "להפיל את עצמה אל הים" – אלו המתייאשים מהר מכל התמודדות. כת שניה אמרה "לשוב למצרים" – אלו שנוטים להעדיף חיי עבדות קשים אבל מוכרים באזור הנוחות. כת שלישית צידדה "לעשות מלחמה כנגדם" – אלו שיורים לכל כיוון אך לא בצורה אפקטיבית. כת רביעית העדיפה "נצווח כנגדם" – חז"ל אומרים שהכוונה על תפילה. בחיי היום יום הם אלו שלא נוקפים אצבע כדי לעשות משהו להצלחתם, כי הם מטילים יהבם על הקב"ה; "ה' יעזור", "אם ירצה ה'".מכירים?

אף לא אחת מהדרכים האלה יכולה הייתה למצוא פתרון לסבך אליו הגיעו. הייתה רק דרך אחת: פריצת דרך. "מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו". לפרוץ דרך הלאה, לנוע קדימה. להתקדם.

לאחר יציאת מצרים באה קריעת ים סוף, שכן, כשהאדם מתחיל לעסוק בדרכי העבודה, מיד נוצרים אצלו הפרעות שונות, שכל אחת מהן חזקה ונוראה מאוד, כפי שהיה בבני ישראל בצאתם ממצרים, מאחוריהם השונא, מלפניהם הים, והם עצמם היו במדבר.

קריעת ים סוף, היתה מלמעלה, הקב"ה בקע את הים וסלל אותו דרך לבני ישראל, כמו דרכי היבשה, אלא שלפני זה היה מן המוכרח שיהיה א' שיקפוץ לים, וכשהיה א' שקפץ, אדם בעל מסירת נפש, אזי עשה הקב"ה את היםל יבשה. (תורת מנחם תשי"א, ח"א עמוד 12).

להתקדם בחיים

לא פעם החיים נדמים כמו מים עמוקים בלתי עבירים. אולם בכל יהודי יש את הכוח "לקרוע את ים סוף", ולצלוח אותו.

מאמן אישי טוב יידע למצוא את הנוסחה המנצחת, את פריצת הדרך המבוקשת כדי להתקדם הלאה. לעתים נדרשת לכך מחשבה מקורית ויצירתיות יתרה, מעין רעיון של לעבור בתוך המים ("קריעת ים סוף"). כמאמן אישי, זכיתי פעמים רבות לסייע לאנשים להתגבר על הפחד ולצלוח את +"ים סוף" הפרטי שלהם. אין ספק שזו חוויה מיוחדת.

מלבד זאת, צריך כמובן את הסייעתא דשמיא כדי שהמים שמסביב לנו ייבקעו, ונוכל להתקדם הלאה בדרך אל "הארץ המובטחת", קרי: חיים בריאים ונכונים יותר, מתוך תחושות טובות ואנרגיות חיוביות.

אז היו יצירתיים, תמצאו את המטה הנכון וביקעו את ים הפחד והחששות שלכם, ותפרצו דרך קדימה בחייכם.

מנחם זיגלבוים הוא מאמן אישי, סופר ומרצה.
להערות בונות והארות 050-3541295 או בכתובת: eimunmz@gmail.com