בתחילת העבודה במקום העבודה היתה מייגעת ובעיקר מתסכלת כאשר מצד אחד נדרשתי להיות האמא החמה של הילדים ומצד שני לחנכם ולא תמיד זה מתאפשר בנעימות… מה גם שאת כל התסכול של הילדים ממצבם העגום בחיים (והסיפורים מצמררים כמו ילד וילדה יהודיים כמובן שנמצאו נטושים בתחנת רכבת האמא השאירה אותם ופשוט כן… פשוט נסעה אל הלא נודע… או ילד אחר שאמו נעלה אותו בדירה וברחה והשכנים גילו אותו במצב קשה של חוסר תזונה ונוזלים לאחר מספר ימים).

לילה אחד אני חוזר לביתי מהאיטרנט לאחר יום עמוס ומייגע של לימוד בחיידר, מבצע תפילין, ביקורי בית והשכבת הילדים לישן, אני חוזר הביתה קצת עצוב כי היו כמה דברים לא נעימים עם ילדים ואני שואל את עצמי בשביל מה אני צריך את זה… אני חוזר הביתה ומתיישב לכתוב מכתב לרבי, אני מקבל תשובה מדהימה על החשיבות שבחינוך גם אם זה כרוך בקשיים, אני מתעודד ולאחר שהייה של כשעה בבית אני קופץ שוב לאיטרנט לראות שהכל כשורה, (אגב סיסמת הכל כשורה היא קוד ישראלי לאיש הנמצא במצוקה (חטוף וכדומה) ורוצה להתריע למכריו).

אני מגיע למקום השעה משהו כמו 11:30 בלילה, אני עובר בין המיטות מביט בפניהם המלאכיות של הילדים שלולי הרבי היכן היו נמצאים, מרים את הכיפה למנחם (שם יהודי שנבחר על ידו בברית), מיישר את השמיכה לשולם, ונכנס לחדר של אנדרי (השבוע הוא קיים ברית ויקרא שמו בישראל "יעקב"), אני רואה אותו שוכב מכורבל בשמיכה, אך אור מבליח מבעד לשמיכה, אני חושב לעצמי בטח הוא עסוק בקריאת עלילה או משהו כזה, אני מרים את השמיכה ומתכונן לומר לו שמאוחר ועליו לישן, אך המחזה הבא לא משאיר אותי אדיש וגם אני מוזיל כמה דמעות סוררות שגולשות על לחיי, הילד שוכב במיטה ילד שבא מבית רחוק לעת עתה מיהדות ומשנן משניות בעל פה.