הם עברו לגור במניסוטה. אמנם החיים בארץ היו לא רעים אך הם חיפשו משהו חדש ונראה היה שמצאוהו שם.

יגאל ונחמה הם בוגרי קיבוץ. כאלו שלא "זכו" להכיר את "העולם הגדול" – אנשים צנועים המסתפקים במועט. גם את ילדיהם, איתן ומיכל, חינכו בדרך זו וכך חיה לה המשפחה את חייה, בשקט ובמנוחה, עד שקרה מה שקרה:

נחמה היתה נתקפת לפתע בשגעונות והזיות משונים שהיו אורכים כשעה או שעתיים. אחר כך היה הכל חוזר להרגלו, כאילו מאומה לא קרה. הפלא היה גדול ונחמה לא הבינה מה קורה עמה. בשעה שקיבלה את ההתקפות הרגישה שמישהו – איזה שהוא כח זר – דוחף אותה לעשות את אותם דברים משונים, אך לא היה בשליטתה לעצור בעדו.

הילדים לא היו יכולים להשאר בבית, שכן שם נשקפה להם סכנה להיות במחיצת האם, שעה שזו היתה נתונה תחת השפעת ההתקפה. נחמה לא מצאה מנוח לנפשה, אך חמור שבעתיים היה מצבו של יגאל: הטיפול בילדים עבר עתה לידיו בלבד! כל הרופאים אליהם פנו לא הצליחו לאבחן מהיכן מגיעים אותם לחצים והתקפות, והמצב בבית התדרדר מיום ליום.

ביאושה פנתה נחמה אל רבי מאניס פרידמן, שליחו של הרבי מליובאוויטש ומנהל "בית חב"ד" המקומי. היא בקשה ממנו שיעשה את שביכולתו על מנת להוציאה מן הבוץ, אך הרב-השליח הסביר לה שהוא איננו רופא ואף קסמים אין בידו, אולם, נמנה הוא על חסידיו של הרבי מליובאוויטש היושב בניו-יורק ואליו כדאי לפנות. "הוא היחיד שיוכל להציל את המצב" – אמר.

תשובתו של הרבי לא אחרה לבוא: הרבי דרש מבני המשפחה להתחיל להקפיד על כשרות האכילה והשתיה ואז מובטח להם כי התופעה המוזרה תחלוף. עבור נחמה היוו הדברים קרש הצלה והיא התחילה ללמוד במרץ על כשרות המזון, נושא שמעולם לא ידעה עד כמה מורכב הוא. "אצלנו, בארץ בקיבוץ, לא שמעתי מעולם על כשרות" – אמרה יום אחד לאשתו הרב פרידמן, אך אחר שמיעת דברי עדוד ממנה וכמה סיורי קניות, הצליחה נחמה ללמוד את הכללים ותוך זמן קצר לשנות את התפריט המשפחתי, כשהיא מקפידה לקנות אך ורק מוצרים המסומנים ככשרים.

בעיני יגאל לא מצא הדבר חן כלל וכלל. אמנם אשתו חולה אך מי אמר שזה מה שיעזור, ובכלל, מי יודע לאן כל זה עלול להוביל. הן בסופו של דבר הוא עוד עלול להפוך ל"דוס"…

יום אחד, שעה שישב בבר יחד עם חבריו, מנסה לברוח מן הצרות שבבית, שמע את אחד ה"חברה" מספר "צ'יסבטים" על גויה זקנה, 'מגדת עתידות', שמספרים עליה "ניסים ונפלאות". בבר התעורר ויכוח האם זה נכון או לא, אך יגאל החליט שאין מה להפסיד.

למחרת מצא את עצמו עומד מול הזקנה המפורסמת, מקונן על מצבו המשפחתי המתדרדר ושואל עצה מה לעשות. הזקנה הביטה בו, ובמעין שאלה-קביעה אמרה: "אתה יהודי, נכון?!". יגאל הניע בראשו לסימן הן. "אם כך – הקשתה הזקנה – מדוע אינך פונה לרבי הגדול של היהודים הנמצא בניו-יורק, הוא הרי מסור לכם בלי הגבלה, וכוחו רב משלי?!". יגאל נשאר פעור פה. "מה קורה פה" צבט את עצמו על מנת לוודא שאיננו חולם, וכשהבחין שהדברים מציאותיים, "על באמת", אמר בגמגום נבוך: "פנינו אליו כבר, אך הוא אמר שנשמור על הכשרות וזה מה שיעזור".

"אז מה הבעייה – תמהה 'מגדת העתידות' – שמור על כשרות וזהו ! מה אתה עושה פה?".

תחילה חשב יגאל לנסות להסביר לה שהיא איננה מבינה ; הן שמירת כשרות היא דבר מסובך: צריך לקנות דווקא דברים כשרים ולא בכל מסעדה אפשר לאכול, ובכלל… אך המילים נתקעו בפיו ; הרי כל עתידו תלוי בכך וכיצד זה נתפס הוא לקטנות.

מיותר לספר שהיום, ברוך-השם, חיה לה המשפחה בשקט ובנעימים ואיש אינו זוכר את מאורעות אותם ימים. רק תמונתו הגדולה של הרבי, התלויה במרכז הסלון, מספרת בשקט את אשר ארע…