· "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה" ויש להבין תרומה נותנים או לוקחים? תרומה נותנים, תורמים. א"כ מדוע משתמשת התורה בלשון לקיחה?. התשובה היא אין הקב"ה זקוק לנדבותיו ולתרומותיו של איש. כי לו הכסף ולו הזהב{חגי ב.ח}והוא מקור הכל, ואדרבה חפץ הוא לתת ולהטיב עם ברואיו.כמו שכותב המנחת חינוך {מצוה צ"ה} הבורא ית' חפץ להיטיב עם בריותיו, והמצוות מכשירות את האדם לקבל טובה זו.כמו שאומרת לנו התורה "ועתה ישראל מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלוקיך לשמור את מצוות ה' ואת חוקותיו אשר אנוכי מצוך היום לטוב לך". ועל כן נתן לנו מצוות כצדקה ותרומה, שכשהאדם נותן לעני מלוא חפניו. משיב לו הקב"ה מלוא חפניו כפל כפליים.ועל כן אומרת לנו התורה "ויקחו לי תרומה"
· "ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" יש להבין את לשון הכתוב, דתחילה נקט לשון רבים "ויקחו", ואח"כ לשון יחיד "ידבנו לבו",וכן בפרשת ויקהל{ל"ה ב'} "קחו מאתכם תרומה לה' כל נדיב לבו יביאנה" התחיל ברבים ומסיים ביחיד,ועוד תמוה. דבתחילה כתיב "ויקחו לי תרומה", וכן "קחו מאתכם תרומה" היינו לשון ציווי, ולבסוף כתיב "כל נדיב לבו יביאה" וכן "מאת כל איש אשר ידבנו לבו" היינו לשון נדבה?. מתרץ הרב מבריסק דלקיחת התרומה היה ציווי רק על הציבור בכללו, אבל על היחיד – "כל נדיב לבו יביאה" ,
· "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי", פרש"י י"ג דברים האמורים בענין, הוצרכולמלאכת המשכן או לבגדי כהונה: ולכאורה כשנמנה נמצא יותר מי"ג, ואומר הרא"ם: תכלת וארגמן ותולעת שני הכל אחד, שהרי כולם מראים של צמר הם. והחזקוני מתרץ דקחשיב רק מה שהביאו כל אחד ואחד מישראל דוקא, לאפוקי אבני שוהם ואבני מילואים שהביאו הנשיאים, וה"תרומת הדשן" מתרץ: דלא התנדבו לצורך שעה רק י"ג דברים,אבל הכסף שהיה בא לצורך עשיית המשכן וכליו לא התנדבו אותם אלא בחובה אתיא, ושמן למאור שמנה הכתוב. זקוקה היתה לדורות ולא לפי שעה התנדבו כאינך, לכך לא חשיב רש"י בכלל ההיא דתרומת נדבה, דאפשר דלדורות היתה באה מתרומת הלשכה.
והנה מובא במדרש תנחומא {תרומה ה'} אמר רב יהודה ב"ר סימון: אמר הקב"ה לישראל לא תהיו סבורים שאתם גומלים עלי שלשה עשר דברים שהפרשתם לי, כנגד שלשה עשר דברים שעשיתי לכם במצרים ואלו הן: ואלבישך רקמה. ואנעלך תחש, ואחבשך בשש, ואכסך משי, ואעדך עדי, ואתנה צמידים על ידך, ורביד על גרונך, ואתן נזם על אפך, ועגילים על אזנך. ועטרת תפארת בראשך, ולחמי אשר נתתי לך סולת שמן ודבש האכלתיך.{יחזקאל ט"ז י-י"ט}… ולעולם הבא אני פורע לכם כנגד י"ג דברים אלו.
· "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", חכמינו דרשו בתוכו לא נאמר, אלא בתוכם –בתוכו של כל אחד ואחד. כלומר נצטוינו לעשות להקב"ה מקדש מעט בתוך ליבנו, דתבנית המשכן וכליו מרמזים לנו שממנו נראה וכן נעשה, כנאמר- "ככל אשר אני מראה אותך ..וכן תעשו", ואם נתמה איך אנו יכולים לזכות לעשות בלבנו מקדש מעט. את זה רומזת לנו התורה בראשית הפרשה, "ויקחו לי תרומה"- 'לי לשמי' {רש"י} מה הכוונה 'לשמי'?. מצינו במשנה באבות פ"ב, רבי יוסי אומר: 'יהיו כל מעשיך לשם שמים', וכשרוצה הברייתא במסכת ביצה להדגים לנו, מה זה לשם שמים, היא מביאה את שמאי הזקן שבכל ימיו היה אוכל לכבוד שבת, דכשהיה מוצא בהמה בשוק היה אומר זה לכבוד שבת. למחרת כשמצא בהמה יפה יותר, אכל את הראשונה והשאיר את השניה לכבוד שבת.
אולם על הלל הזקן אומרים חכמינו: מדה אחרת היתה לו- שכל מעשיו לשם שמים, דכשהיה אוכל היה כדי שיהיה לו כח לעבוד את ה', וכל מהווייו – לעשות נחת רוח לבוראו. א"כ תפקידנו בעולמינו להכניס בלבנו את אהבת ה' ולזכור את העיקר שלכך הגענו לעולם הזה, כפי שאנו אומרים בתפילה, 'ברוך אלוקינו שבראנו לכבודו'. נחדיר זאת למודעות הפנימית ונפנים זאת שנבראנו לכבודו ית', וא"כ כל צורת חיינו יראו קצת שונה מהרגלינו היום.
· "והיו הכרבים פורשי כנפים למעלה..ופניהם איש אל אחיו" אומר הזהר: בכל זמן שישראל היו זכאים, היו הכרובים מחוברים בדבקות פנים בפנים, כיון שחטאו היו מחזירים פניהם זה מזה, ומנין היו יודעים? בדבר זה נחלקו גדולי העולם. אבל בעשן הקרבנות ובקרבנות שעל המזבח וכאשר כהן ברך את העם- בשלושה אלו היו יודעים סוד הכרובים אם הם מחזירים פניהם זה מזה והקב"ה רוצה בתשובת בניו. בעשן הקרבנות: כשהיו ישראל זכאים, היה העשן עולה למעלה ישר כמקל. בין לצד מזרח בין לצד מערב. בין לכל צדדי העולם, בדרך ישר היה עולה, וכאשר לא נטה לימין ולשמאל, ידען שהיא עת רצון למעלה ולמטה,
בקרבן של גבי המזבח:כשהיו ישראל זכאים היתה נראית על גבי המזבח דמות אריה האוכל את הקרבן שעל המזבח, וכאשר לא היו זכאים, היו רואים דמות כלב רובץ על המזבח.
· כהן המברך את העם בשעה שזקף את ידיו: כשהיו ישראל זכאים וראויים לברכה היו ידיו נזקפות למעלה בלא טורח כלל,והתרוממו בשמחה וברצון, כי השכינה שרתה עליהן, ונזקפו מעצמן, ואז ידע הכהן שישראל ראויים לברכה, וברכם ברצון הלב. וכאשר היו ידיו כבדות ובטורח רב נזקפו, ולא היה יכול להרימן אלא ברב טורח, אז היה יודע שהשכינה אינה שורה על ידיו, וישראל אינם ראויים לברכה,לפי שבשעה שהשכינה באה ושורה על ידיו, כל אותן האצבעות שהן בדמות העליונה היו שמחות בחדוה לקבל שכינה עליהן ופרחו להזדקף למעלה כמו שהיו שמחים הכרובים בעולם הזה, וכל שכן למעלה לקבל שכינה על גביהם.
· "והיו הכרובים פרשי כנפים למעלה ..ופניהם איש אל אחיו" המשכן כולו נוצר להיות אכסניה ל'ארון העדות', שעל כן קרוי המשכן בשם 'משכן העדות' – שבארון שכנו לוחות העדות, ועליהם היו חרוטות עשרת הדברות ע"י הקב"ה, וכן היה שם ספר התורה שכתב משה רבינו במו ידיו, ועל הארון כפורת מכסה זהב, וממנו חצובות דמויות שני כרובים הסוככים עליו בכנפיהם ופניהם איש אל אחיו, ועיניהם אל הכפורת אל הלוחות ואל ספר התורה, ופניהם אומרת הגמרא בסוכה דף ה" כפני נערים. לומר לנו שהתכונה העיקרית של יהודי היא תכונת הרצון ללמוד ,וההכרה בצורך ללמוד כנער צעיר, ועל כן גם הרב, וגם הגאון, קרוי 'תלמיד חכם', כי עדיין הוא תלמיד כנער.ואדם שמרגיש עצמו כנער – אותו הקב"ה אוהב. כמו שאומר הנביא הושע {י"א א'} "כי נער ישראל ואוהבו". על כן נשתוקק ללמוד תמיד ולדעת עוד ועוד מתורתינו הקדושה שהיא חיינו ואורך ימינו.
· "ונתת על השולחן לחם פנים לפני תמיד" הגמרא במנחות דף צ"ט אומרת דמשה רבינו עשה במשכן שולחן אחד ומנורה אחת,ושלמה המלך עשה בבית המקדש עשר שולחנות ועשר מנורות,ודעת חכמים שלא היו מסדרין לחם הפנים אלא על שולחנו של משה, וכן לא היו מדליקין אלא על מנורה של משה.ודעת ראב"ש שהיו מסדרין לחם הפנים על כל השולחנות וכן היו מדליקים על כל המנורות. ופרש"י {ד"ה על כולן}דאף לדעת ראב"ש לא ערכו יחד כל השולחנות והדליקו כל המנורות אלא פעמים בזה ופעמים בזה.ומעיר ה"קרן אורה" דעל כרחך אין לומר שהקריבו לחם הפנים על כל השולחנות, דא"כ עובר בבל תוסיף וכן אם מדליק בכל י' המנורות הוי בבל תוסיף, ועל כן הוצרך רש"י לפרש דלא ערכו הלחם אלא על שולחן אחד ולא הדליקו אלא על מנורה אחת. והאמת עדיין אחר פירוש רש"י יש עדין להבין ,למה לא תהיה ההוספה במה שמעמיד י' שולחנות וי' מנורות איסור בל תוסיף אף שאינו עושה בהם עבודה? ובמדרש הגדול הקשה והא כתוב בתורה "לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו" אלא כך היתה מסורת בידם מפי משה שקיבל בסיני מגילת בית המקדש ומסרה איש ליד איש עד שלמה המלך, ושם נכתב שצריך לעשות י' שולחנות וי' מנורות. ועל כן אין כאן איסור לא יוסיף, כי היה פה ציווי מיוחד. והנה בילקוט מלכים {רמז קפ"ה} איתא, שהיו מסדרים את הלחם על כל עשרה שולחנות, וכך מובא שם: אע"פ שעשה שלמה עשר שולחנות, לא היה מסדר לחם הפנים תחילה אלא על של משה, ואח"כ היה מסדר על כולן, ואע"פ שעשה שלמה עשר מנורות, לא היה מבעיר תחילה אלא על של משה ואח"כ היה מבעיר את כולם.
· "ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך", כתב רש"י "העדות התורה שהיא לעדות ביני ובינכם" ויש להבין מדוע ניתן ספר התורה בארון, הלא כל הימים היה סגור, ובין כה וכה לא היו קוראים בו, תירץ רבי זלמן סורוצקין זצ"ל אלמלא ספר תורה זה, היה חשש כי אם יקום מאן דהוא ויכתוב ספר תורה כרצונו וישנה בה כאות נפשו, וברבות הימים תשכח תורה כנתינתה, אמנם כל עוד ידע העם כי ספר תורה אחד מונח בתמימותו ובטהרתו בארון פנימה, אזי יפחד כל אחד לשנות, בידעו כי אם יוציאו פעם את הספר יגלו מיד כי שינה מהאמת. במילים אלו היה מספיד רבי זלמן סורוצקין את הרב מבריסק בהלויתו. אמנם היה ספון תמיד בביתו שבירושלים ולא התערב עם הבריות, אך זאת ידעו הכל, כי כל עוד שוכן ספר התורה הטהור והמקורי הזה בחדר מדרשו, לא ניתן לשנות מהתורה מאומה, באשר יש מי ששומר מכל שינוי וסטיה מדרך התורה.
· "ועשית שלחן עצי שטים" בנביא יחזקאל נאמר "המזבח עץ שלש אמות גובה" ולאחר מכן נאמר "וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה'", פתח במזבח וסיים בשלחן? אלא שדרשו חכמינו במסכת ברכות דף נ"ה. כל זמן שבית המקדש היה קיים, מזבח מכפר על ישראל, ועכשיו שלחנו של אדם מכפר עליו. והענין בזה, דגדול הוא שלחנו של אדם מישראל בתוך משכן ביתו, כי מזבח כפרה הוא לו על עוונותיו. זאת כשהוא מהדר ומדקדק בכשרות המאכלים העולים על שולחנו. וכן אוכל הוא בנימוס ובדרך ארץ, ולבסוף הוא מברך את הנותן לו לחם לאכול – שלחן כזה מכפר לו על עוונותיו. וה"ראשית חכמה" {שער הק' כ"ח}כתב שהקב"ה שולח שני מלאכים אל שלחנו של אדם לראות כיצד מתנהג הוא באכילתו, והראב"ד כותב: כשהאדם מפסיק באכילתו בעוד שהנאתו בה מרובה, והוא עושה כך לכבוד השי"ת הרי זה נחשב לתענית שלמה.
· "ועשית שנים כרבים זהב", בתורה מצינו פעמיים את המילה "כרובים" – בספר בראשית, בענין גרוש אדם הראשון מגן עדן כתיב "וישכן לגן עדן את הכרובים" (ד, כד), וביאר שם רש"י כרובים – מלאכי חבלה, וכאן – אצל המשכן נאמר "ועשית שנים כרובים", ביאר רש"י כרובים – דמות פרצוף תינוק היה להם, מדוע פירש רש"י אותה מילה עצמה באופן שונה בשני המקומות.
רבי משה מרדכי אפשטיין זצ"ל (ראש ישיבת סלבודקא), במשאו הנלהב על נושא החינוך בכנסיה הגדולה הראשונה, אמר שבא הכתוב לרמוז, כשנותנים לילד חינוך טוב עשוי להיות ככרוב המסוכך בכנפיו על ארון הקודש, ואולם כשאין מחנכים אותו חינוך אמיתי בדרך התורה ומרחיקים אותו מאוהל מועד ומארון הברית, עלול הוא לגדול פרא ולהיות למלאך חבלה…
· "ועשית שלחן עצי שטים", ה"חתם סופר" מביא, שראה בספר קדמון ביאור מדוע הקדימה התורה את עשיית השולחן לעשיית המנורה, משום, שהשולחן רומז על המחזיק בתלמיד חכם ותומך בו שיוכל לעסוק בתורה, והמנורה רומזת לתלמיד חכם עצמו. כעין שאמרו רבותינו, הרוצה להחכים ידרים והרוצה להעשיר יצפין, וסימנך מנורה בדרום ושולחן בצפון. וכידוע, משה רבינו, כשבירך את בני ישראל הקדים את זבולון ליששכר, לפי שזבולון החזיק את יששכר ותמך בו שיוכל לעסוק בתורה יומם ולילה, ולא היה יכול יששכר לעסוק בתורה בלעדו, על כן הקדימו, וזאת הסיבה גם שהקדימה התורה את עשיית השולחן למנורה. והקשה ה"כתב סופר", דאם כן מדוע הקדימה התורה את עשיית הארון לעשיית השולחן, הרי כידוע הארון הוא הסמל לתלמיד חכם (כפי שאמרו, כל ת"ח שאין תוכו כברו אינו ת"ח כמו הארון), וכמו שהקדים את עשיית המנורה לשולחן היה צריך להקדים את הארון לשולחן? ותירץ, דשני מיני תלמידי חכמים ישנם. א. ת"ח צדיקים גמורים כרבי חנינא בן דוסא, שלא היה צריך שיחזיקו בו, ואדרבא כל העולם ניזון בשבילו, והוא בדרגה גבוהה מסוחרי הארץ, כיון שאין הוא צריך להם כלל, אלא הם צריכים לו. ב. ישנם ת"ח פחותי דרגה שצריכים לזבולון שיפרנסם ואינם יכולים בלעדו, אצלם הזבולון קודם.
ועתה מיושב, דארון הקודש שבו הלוחות מונחים ועמד בקודש הקודשים, מרמז על ת"ח כרבי חנינא בן דוסא, שהוא קודש קודשים ואינו נהנה מעוה"ז, ודי לו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת, ואין לו צורך בסוחרי הארץ שיחזקוהו, ואדרבה הוא המחזיק אותם, על כן עשיית הארון מוקדם לכל – לשולחן ולמנורה. אבל המנורה מרמזת על ת"ח שאינו בדרגה זו שלא נכנס עדיין לפני ולפנים, וצריך למחזיק שיתמוך בו, לכן עשיית השולחן קודם לעשיית המנורה.
כשם שמזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה, כך חסרונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה (ב"ב י') זכה, מוציא הוצאות אלו לצדקה ולמצוות, לא זכה, מוציאן חלילה לרופאים ולרפואות, או למסים ולארנונות. כפי שהגמרא מספרת שם, שרבן יוחנן בן זכאי ראה בחלומו שבני אחותו אמורים להפסיד שבע מאות דינרים במהלך השנה. כפה אותם לתת שש מאות שמונים ושלשה דינרים לצדקה. בערב יום הכפורים, באו חילי הקיסר ונטלו מהם שבעה עשר דינרים בכח הזרוע.
פחדו, שיבואו וישללו עוד, שלח להם דודם, רבן יוחנן בן זכאי: אל תפחדו, הם לא יקחו יותר, כי בכך השלימו את חסרון שבע מאות הדינרים שלכם! שאלוהו: מנין לך שאמורים היינו להפסיד שבע מאות דינרים? אמר: ראיתי בחלום, לפיכך הכרחתי אתכם לתת את רובם לצדקה. אמרו: מדוע לא ספרת?, אמר: משום שרציתי שתעשו מצוה לשמה, ולא רק כדי להמלט מהפסד וממס.
רבי יוסף משאש זצ"ל מתלמסאן ספר מעשה נורא מהספר "מעשה הצדקה", בבגדד היה יהודי אמיד סוחר בעורות ובפרוות, פעם הוצרך שר העיר לעורות רבים. שלח לסוחר שימכור לו בהקפה, סרב הסוחר ודרש מעות במזמנים. קצף השר ושלח את עבדיו להחרים את הסחורה ולקחתה בלא מחיר. שם הסוחר יד לפה והחריש, כי מי שהתדיין עם מי שתקיף ממנו, עלול היה להימסר בעלילה ואף לקפד את חייו. עברו כמה שנים, והסוחר נפטר, באו קרוביו לפני רב העיר ובקשוהו, שיאמר דברים בשבח הנפטר בשחרית של שבת כמנהג. היה הרב נבוך. הסוחר לא היה בר אורין, ואף לא נצל את עשרו להרבות בצדקה ולגמל חסד, ומה יאמר בשבחו?
בליל שבת קדש בשנתו ראה הרב בחלומו, והנה הוא עולה לשמי רום, וניצב בטרקלין זוהר ומאיר. ראה את הסוחר העורות עומד בפיק ברכים ונותן דין וחשבון על מעשיו לפני שופט רם ונשא ומפחיד עד מאד. נשאל: עסקת בתורה? פלפלת בחכמה? ענה: לא למדתי תורה, טרוד הייתי בפרנסתי! נענה: אם לא נמנית עם שבט יששכר שעסקו בתורה, היה עליך להימנות עם בני שבט זבולון, שתמכו בלומדי התורה. האם תמכת בלומדי תורה בממונך? שתק הסוחר. האם הרבית במעשי צדקה לעניים, הגמלתה חסד בממונך, התמכת ביד נזקקים? נשאל, ושתק. קמו הקטגורים מלאכים שחורים וקודרים, שנבראו מאנחות העניים ואנקות האלמנות ושועות תלמידי החכמים הלומדים תורה מתוך הדחק, ואמורים היו להושע מצדקותיו, והקימו קול זעקה מרה.
מיד התנשאו לעומתם מלאכי סנגוריה צחורים והביאו על כתפיהם המוני עורות ופרוות, הניחום לפני הדין בערמה ענקים ומחו: כלום לא כתוב 'ונגשיך צדקה'? הלא אלו העורות והפרוות שמושל העיר גזל וחמס, וכה רב היה הפסדו, עד שהצטער מאד על שלא נלקחו לפחות למטרת צדקה!
יצאה בת קול ואמרה: "זכאי, זכאי, זכאי" ויקץ הרב. למחרת היום, דרש בקהל עם וספר את חלומו. תמהו השומעים איש אל אחיו והחליטו להוסיף בנתינת הצדקה, ולא יאלצו להצטער ולהתאבל, כאשר יחמוס שר העיר את מה שנגזר עליהם להפסיד. דרשת הרב היתה לשיחת היום, השומעים ספרו לנשותיהם, ואלו לחברותיהן, ומפה לאזן הגיעו הדברים לחצר המושל ולאזניו. שלח המושל לקרא לרב, בא הרב והתיצב לפניו. שאל: הנכון הוא מה ששמעתי מדרשתך וחלומך, כי מוטב לפזר ממון לצדקה, ואני חומס את המותר? ענה: "אמת, נכון הדבר!
קם המושל והכהו על לחייו וירק בפניו וגזר, כי בערב יכנס את כל הקהל ויודה בפניהם, כי החלום לא היה ולא נברא, רק בדה אותו מלבו כדי להבאיש את שם המושל בפני נתיניו, ואם לא יעשה כן, ירדוף אותו ואת כל הקהל עד חרמה! הדפו בבוז וגרשו בקלון מעם פניו. יצא הרב נבוך ומבוהל ולא ידע להשית עצות בנפשו. לקיים את גזרת המושל אינו יכול, שלא לקימה אינו מעז…
עוד הוא נבוך והנה לקראתו, אחת מנשות בני קהילתו תופרת מומחית, שהיתה תופרת בגדים בבית המושל ואף בחצר המלך, ראתה את הרב נסער ונבוך ולחייו לוהטות מן המכות. נבהלה ושאלה: מה זאת? אמר הרב בלבו: מן השמים הקרוה בדרכי! ספר לה הכל, שמעה ואמרה: עתה אני בדרכי אל אשת המושל לתקן את שמלתה, משם הוזמנתי לארמון המלך, לתפור בעבור המלכה. ועתה המלך ספון בארמונו ואין איש יכול לבוא לפניו אם לא יקרא. וגם המתייצבים בפניו אחוזים חיל ורעדה מהדר גאונו, ועליהם לדבר בקוצר מילים ובצחות לשון על כל זאת סומך מושל העיר, בהשתררו על התושבים ובהרבותו גזל וחמס, יודע הוא שאיש לא יעז לקבול עליו בפני המלך, אבל אני אשת סודה של המלכה, אנסה להביא את הענין בפניה, וה' יגמר בעדי לטובה!
אמר הרב: "לכי והצליחי, ותהיי למלאך מושיע לכל העדה! אמרה: שליחת מצוה אני, אפוא, לא אלך אל אשת המושל, אלא אפנה הישר אל ארמון המלוכה! בינתיים, המתינה לה אשל המושל לשווא. קראה לאחד מעבידה ואמר: לך נא ראה מדוע לא באה התופרת, הן הבטיחה שתבוא בהשכמה! ענה העבד: ראיתיה בדרכה לכאן, אך אז יצא רב הקהילה ופגשה, עמד לדבר עמה, והיא פנתה והלכה. עודם מדברים, והמושל נכנס. שאל מה הענין, וספרו לו. נעור בו חשדו, אמר לעבד: לך וחפש אחריה, מצא לאן הלכה! והתופרת עלתה לארמון המלוכה, באה לפני המלכה והתנפלה לפניה בבכי ובזעקה. מה לך? נרעשה המלכה, קומי וספרי מה ארע. בינתיים שמע המלך את קול הבכי, ונכנס אל החדר. קמה התופרת על רגליה, והתחננה בדמעות: אנא, אדוני המלך, צווה להעביר את רעת המושל אשר לאבד את הרב ואת בני הקהילה! תמה המלך איך יצאה גזרה כזאת, והוא לא ידע ולא שמע. ספרה לו האשה דברים כהווייתם.
קרא המלך לאחר מעבדיו, והורה להביא את רב היהודים לפניו, הגיע הרב וסיפר על כל עולות המושל, על הגזל והחמס ועל חלומו אשר חלם, על המכות שהכה, על צוויו ועל איומיו.
בינתיים שב עבד המושל וספר, שבבית התופרת אמרו, שעליה להיות היום בבית המושל ובארמון המלוכה, חרד המושל, כי הבין שהתופרת תספר הכל למלכה, וזו תפנה למלך,
מהר אל הארמון רץ לחדר המלכה, ושם מצא את המלך, את התופרת, ואת הרב…
שב הרב, ומנה לפניו את כל עוולותיו רדיפותיו התעללויותיו, ואת גזלותיו. נעתקו המלים מפי המושל, והמלך הורה לשימו במשמר עד שיגבו עדיות נוספות, ויוציא את משפטו לאור.
כיון שנודע דבר מעצרו של המושל, נהרו לארמון יהודים ונכרים, כל הנגזלים והנחמסים, והגישו את משפטם.
נגזר דינו למאסר עולם ורכושו החרם לתשלום פיצויים לכל נפגעיו.
ראשונה, הורה המלך, ינתנו דמי העורות אשר החרים מן הסוחר, וימסרו ליורשיו, נטלו היורשים את המעות ומסרון לרב, שיעשה בהן צרכי צדקה למנוח אביהם הנפטר.
מדור שאלות
· "והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה סוככים בכנפיהם על הכפורת ופניהם איש אל אחיו", קשה: כיצד כתב הרמ"א (או"ח סימן תרלה), דכשעושה סוכה לא יניח את הסכך לפני הדפנות, משום שסכך בלי דפנות לא נקרא סכך, והלא מקרא מלא אומר: "והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה סוככים בכנפיהם", הרי מפורש כי לשון סיכוך נאמר גם כאשר אין דפנות?
תירוץ: סכך ללא דפנות הרי הוא ככרובים בעלי כנפים ללא גוף. (כשם שבכרובים מלבד הכנפים צריך גם את הגוף, כך גם בסוכה צריך את הדפנות כדי שיקרא שהסכך מסכך.
· "ונתת את הכפורת על הארון מלמעלה ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך" פרש"י: "ואל הארון תתן את העדות" – לא ידעתי למה נכפל, שהרי כבר נאמר: "ונתת אל הארון את העדות"? ויש לומר, שבא ללמד שבעודו ארון לבדו, בלא כפורת, יתן תחילה העדות לתוכו ואחר כך יתן הכפורת עליו. וכן מצינו, כשהקים את המשכן נאמר (שמות מ, כ): "ויתן את העדות אל הארון", ואחר כך: "וישם את הכפורת על הארון מלמעלה".
קשה: הלא אין כל אפשרות להניח תחילה את הכפורת ואחר כך להכניס את הלוחות, שהרי פיתחו של הארון הוא מלמעלה והכפורת מכסה את פתחו, ומכורח המציאות יש להכניס תחילה את הלוחות, ורק לאחר מכן לסגור את הארון על ידי הכפורת. כיצד, אם כן, כתב רש"י כי הסיבה שהתורה כפלה את הציווי "ואל הארון תתן את העדות", היא כדי ללמדנו "שבעודו ארון לבדו, בלא כפורת, יתן תחילה העדות לתוכו ואחר כך יתן הכפורת עליו"?
תירוץ: ה"אור החיים" הקדוש מבאר את כונת רש"י, שלולא כפילות התורה, היינו חושבים, שמכיון שהכפורת מכסה את פתח הארון מלמעלה, אולי את העדות (היינו הלוחות), נניח על הכפורת מלמעלה, ולא בתוך הארון. לכן הוצרכה התורה להשמיענו שיש להניח את העדות בתוך הארון והכפורת מעל הארון.
תירוץ נוסף: יתכן שלולא כפילות התורה, היינו חושבים שאת העדות יתן בתוך הארון קודם שעשה כלל את הכפורת. לכן משמעינו רש"י, שראשית צריך לסיים את עשיית הארון והכפורת, ולאחר מכן יכניס את העדות לארון, ואז יניח את הכפורת מעל הארון.
ביאור נוסף בדברי רש"י, מסביר הגרי"ז הלוי זצ"ל, והוא – שרש"י בא להשמיענו, שכל מטרת מצות עשיית הארון, היא רק לצורך הלוחות שינתנו בתוכו, וללא זה אין כל מצוה בעשיית הארון. ולראייה, הרי בבית שני לא נבנה הארון (יומא נג, ב), שכן לא נותרו בידם לוחות הברית לאחר שנגנז הארון והלוחות בתוכו בסוף ימי בית ראשון, הרי שאין כל טעם לבניית ארון ללא לוחות. לכן קודם הנחת הכפורת על הארון יש להניח בתוכו את העדות (הלוחות), משום שבכך מקבל הארון את משמעותו, ובלא זה אין מה שיחיל עליו שם "ארון", ואם לא יחול עליו שם "ארון", נמצא שהכפורת לא הונחה על הארון כפי ציווי התורה: "ונתת את הכפורת על הארון". לכן חובה להניח קודם את העדות בארון ורק אחר כך להניח עליו את הכפורת.
![]()
