כשבקש לעשות הקב"ה כהן גדול, היה משה סבור שהוא נעשה כהן גדול. אמר לו הקב"ה: לך ומנה לי כהן גדול. אמר לפניו: רבון העולם, מאיזה שבט אמנה לך? אמר לו: משבט לוי. אותה השעה שמח משה, אמר: כך שבטי חביב. אמר לו הקב"ה: אהרן אחיך הוא. לכך נאמר "וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי" (שמות כ"ח, א). רבנן אמרי: כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר שִמֵש משה בכהונה גדולה, ויש אומרים: לא שִמֵש אלא שבעת ימי המלואים . שמות רבה ל"ז, א.

בין אם שימש משה בכהונה גדולה כל חייו, ובין אם שימש בה שבעה ימים בלבד – הדרשה מדגישה שבניגוד לציפיותיו הטבעיות של משה, בפרשתנו הוכרע שזרעו של משה לא יזכה לכהונת עולם. בדרשה לא מופיע נימוק המסביר מדוע נשללה ממשה וזרעו הכהונה, אך פרשני המדרש הסבירו זאת על סמך הפתיחה של הדרשה בשמות רבה ל"ז, א:

"וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי" (שמות כ"ח, א)… בֹּא וראה אומות הקדמונים כשהיו מבקשים להעמיד להם מלך, היו מביאים מכל מקום ומעמידים עליהם, שכן הוא אומר "וַיִּמְלֹךְ בֶּאֱדוֹם בֶּלַע בֶּן בְּעוֹר וְשֵׁם עִירוֹ דִּנְהָבָה. וַיָּמָת בָּלַע וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו יוֹבָב בֶּן זֶרַח מִבָּצְרָה (בראשית ל"ו, לב-לג) וכן כולן. אבל ישראל אינו כן – אלא מהם גדוליהם, מהם מלכיהם, מהם כהניהם, מהם נביאיהם, מהם שריהם.

ה'יפה תואר' מסביר שדרשתנו דייקה מלשון הכתוב "הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" – שבניגוד למנהג אומות העולם, אצל ישראל הכהנים צריכים להיות מתוך העם. לפי שיטתו, זרעו של משה נדחה משום 'שהיה בהם זרות מצד האם – שאשת משה היתה בת יתרו'. ה'יפה תואר' הלך בדרכו של האבן-עזרא על פרשתנו, לפיו הסיבה שאהרון נבחר היתה מפני נישואיו למשפחת נחשון הישראלית – לעומת משה שנדחה 'כי בורח היה, ומי יתן לו [אשה] עברית' (ראב"ע על שמות כ"ח, א).

לפי כיוון פרשני זה, הרי שבעוד שמשה עצמו היה ראוי להנהיג את עם ישראל, ואף להיות בעצמו לכהן גדול, זרעו שהיה נצר למשפחת כהן לאל זר – לא יכל להפוך לכהן לאל עליון. חיזוק לגישה זו, ניתן להביא מסיפור פסל מיכה, שבסופו מתגלה שהנער הלוי שהפך לכהן לעבודה הזרה, היה לא אחר מאשר "יְהוֹנָתָן בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן מְנַשֶּׁה" (עם נ' תלויה), שזוהה במדרשי חז"ל רבים כנכדו של משה: "וכי בן מנשה היה?! והלא בן משה היה! אלא לפי שלא נדמו מעשיו למשה אביו, לפיכך תולין במנשה" (אבות דר"נ, לד).

מקבילות רבות קיימות בין משה בעת בריחתו ממצרים, לבין הנער הלוי שהפך לכהן בביתו של מיכה: הן הסב והן נכדו היו במצב כלכלי קשה, והשכירו עצמם לעובדי עבודה זרה; יתרו ציווה את בנותיו "לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת הָאִישׁ קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם" (שמות ב', כ), ומיכה הציע ליהונתן "אָנֹכִי אֶתֶּן לְךָ עֲשֶׂרֶת כֶּסֶף לַיָּמִים וְעֵרֶךְ בְּגָדִים וּמִחְיָתֶךָ" (שופטים י"ז, י); על משה נאמר "וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה" (שמות ב', כא) – ועל יהונתן נאמר "וַיּוֹאֶל הַלֵּוִי לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ וַיְהִי הַנַּעַר לוֹ כְּאַחַד מִבָּנָיו" (שופטים י"ז, יא).

חז"ל ששמו ליבם להקבלה זו, קישרו את מעשי הנכד לשיבוש של האידיאולוגיה שספג מסבו משה: " "ויסורו שם ויאמרו לו: מי הביאך הלום ומה אתה עושה בזה ומה לך פה" (שופטים י"ח, ג) – לאו ממשה קא אתית (באת)?!… – תעשה כהן לעבודה זרה?! אמר להן: כך מקובלני מבית אבי אבא, לעולם ישכיר אדם עצמו לעבודה זרה ואל יצטרך לבריות. והוא סבר: לעבודה זרה ממש; ולא היא, אלא עבודה זרה – עבודה שזרה לו" (בבא בתרא, ק"י ע"א).

לפי דרשה זו, נראה שצאצאיו של משה פרשו באופן לא נכון את הסכמתו של משה להיות סמוך על שולחן סבם יתרו. משה אכן השכיר עצמו לאדם שעסק בעבודה זרה בכדי לא להצטרך לבריות – אך הוא עצמו עסק ברעיית הצאן ולא עבד כלל עבודה זרה (אלא רק עבודה ש'זרה' לו כבן מלכים, שנאלץ לעסוק בעבודה פשוטה כרעיית צאן). על אף שמשה כפף עצמו מבחינה תעסוקתית ליתרו – הוא לא הודה לעבודה הזרה שלו, ולכן בסופו של דבר השפיע על יתרו, עד שיתרו עצמו הודה ואמר "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹהִים" (שמות י"ח, יא) – כולל האל המדייני שאותו אמור היה לעבוד.

לעומת זאת נכדו הבין שבכדי לא להצטרך לבריות, מותר לעסוק בעבודה הזרה עצמה. נראה שהנחת היסוד שלו היתה שהפולחן הוא עוד מקור פרנסה, כפי שהיא נתפסת אצל כהני האומות. נראה שלמרבה הצער, תפיסת העולם האלילית הרואה בפולחן מקצוע שמטרתו לפרנס את העוסק בו, השתלשלה מאבות אבותיו של יתרו, עד שהגיעה לצאצאי יתרו ומשה.

החשש שמא בניו של משה ימשיכו, ולוּ במשהו, את תפיסת העולם הפולחנית האלילית – היא שגרמה לבחירתו של אהרון וזרעו לכהונת עולם. דווקא בענייני הכהונה, בהם עלול מאן דהו להשוות את כהני ישראל לכהנים הנכרים שראו במעשיהם מקצוע להתפרנס בו, ראוי להדגיש את ההבדל ולבחור לכהונה במי שאין לו כל קשר לפולחן האלילי.