"ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה", את התואר "חכם לב" אנו מוצאים לראשונה בפסוק זה. מהו "חכם לב"? ומי הוא הזוכה לתואר זה? אומרת לנו התורה "ובלב כל חכם לב נתתי חכמה" משמעות הדברים שהאדם צריך להכין לעצמו "לב חכם",ובלב כזה נותן הקב"ה חכמה. כיצד יעשה זאת ? .אומר רבי חיים שמואלביץ זצ"ל ראש ישיבת מיר. כאשר ירצה אדם שה' יתן לו חכמה.אז הוא יהיה "חכם לב". כן מצינו אצל שלמה המלך. כשנראה ה' אל שלמה בגבעון, "ויאמר אלוקים שאל מה אתן לך".. ושלמה המלך מבקש "ונתת לעבדך לב שומע.. להבין בין טוב לרע".. "ויאמר אלוקים אליו יען אשר שאלת את הדבר הזה ולא שאלת לך ימים רבים, ולא שאלת לך עושר.. הנה עשיתי כדברך. הנה נתתי לך לב חכם ונבון".. {מלכים א. ג} רואים אנו ששלמה זכה לחכמה אך ורק מכח תשוקתו הגדולה אל החכמה. ואף ויתר שלמה על עושר ואריכות ימים, כיון שידע שחיים בלא חכמה אין להם כל ערך, כמו שכתב הרמב"ם {בפ"ז מהלכות רוצח} 'וחיי בעלי החכמה ומבקשיה בלא תלמוד תורה כמיתה הן חשובין'.
תורת משה בלי משה: משעה שנכתב על משה רבינו בתורה פעם ראשונה בסדר שמות, אין לך סדר בתורה שלא נזכר שמו של משה רבינו, חוץ מפרשת תצוה שלא נזכר שמו כלל, מה חטא משה שנגזר עליו להעלים שמו מפרשה בתורה?. אמרו חכמים 'קללת חכם אפילו על תנאי היא באה'. דכשחטאו בנ"י בחטא העגל, היה משה רבינו מתחנן בתפילתו להקב"ה שיסלח להם ,ואמר להקב"ה "ועתה אם תשא חטאתם, ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת" וקיבל הקב"ה את בקשתו ונסלח לכל עדת בנ"י עוון זה, אולם למשה רבינו לא. אמר הקב"ה אע"פ שאני נושא חטאתם של ישראל, יהא שמו של משה מחוי מספרי כאשר דיבר, ולא ימחה שמו אלא מפרשה אחת ודיו בכך.וכך כתוב בזוהר: קללה זו על תנאי היתה{אם לא ישא חטאתכם} והקב"ה מחל חטאתם בגללו. ואעפ"כ נמחה שמו מפרשה יפה בתורה – מעשה המשכן והיא פ' תצוה. שהיה לו לכתוב שמו בכל דבר ובכל מצוה, ונמחה שמו מהפרשה.
עוד מובא בזוהר, שלושה הם שגורמים רעה לעצמם: שנים בזה העולם, ואחד בעולם הבא. ואלו הם: המקלל את עצמו..והזורק לחם או פירורים של לחם על הארץ ועושה בהם זלזול. שנים אלו{הרעה שגורמים לעצמם}בעולם הזה.והשלישי מגיעה רעתו בעולם הבא – המדליק נר במוצאי שבת לפני שהגיע הציבור בבית הכנסת לומר הקדושה על הסדר{ואתה קדוש}.
עוד יש לבאר טעם מדוע נמחק שמו מהפרשה, דשנינו "כל המוסר עצמו למיתה על דברי תורה, אין אומרים דבר הלכה משמו" ומאחר שמשה מסר עצמו למיתה על כך לא נזכר שמו.
עוד מתרץ הגר"א, לפי שברוב השנים קוראים פ' תצוה – בשבוע שחל בו ז' אדר יום פטירתו של משה רבינו. לכן נשמט שמו מהפרשה.
"ויקחו אליך שמן זית זך" במדרש הגדול דרשו: כל מה שבשמן זית יש בישראל כמותו, מה זית זה אין נושרין עליו לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, כך ישראל אין פוסקין מן הצדקות, מה הזית הזה אינו מוציא שמנו אלא ע"י כתישה, כך ישראל אינן עושין מצוות וצדקות אלא ע"י יסורין. מה הזית הזה עד שלא יבשל יהיה מר, כך ישראל עד שהן חוטאין ונדבקין בקשיותיהן, יהיו מתמרמרין בצרות, וכשעושין תשובה נענין ונשענין בבוראן. שנאמר "בצר לך ומצאוך". ומה השמן הזה יש בו ארבעה דברים .שמן, זית, זך, כתית. כך ישראל יש בהם ב'על תורה' ו'בעל מצוות', ויש 'בעל תורה' ואין לו מצוות, ויש 'בעל מצוות' ואין לו תורה, ויש בהן לא 'בעל תורה' ולא 'בעל מצוות', ואיזה מהן חביב- 'בעל תורה' ו'בעל מצוות'.
ובמדרש אגדה {ח"ב ע'} מובא אמר הקב"ה לישראל, כל זמן שבית המקדש קיים וישראל מקריבים את הקרבנות מתכפר עוונותיהם, וכאשר יחרב, אין להם קרבן אחר כי אם התורה.
"ועשית בגדי קודש לאהרון אחיך" במסכת יומא דף ס"ט מבואר שהכהנים היו מקפלים בגדיהם תחת ראשיהם והיו ישנים, ויש להבין איך זה היה מותר להם הרי שנינו במסכת הוריות דף יג: דהמניח בגדיו תחת מראשותיו משכת לימודו. {וכך גם נפסק להלכה}.
מישבים האחרונים דבמקדש לא היו דברים מזיקין ולא דברים המשכחים, כן כתב הראב"ד דבעזרה לא היה רשות לשום מזיק להיכנס {ולכן מותר לתת שלום בלילה ולא חיישינן לשד}
עוד אפשר לתרץ דהא דאסור להניח בגדיו תחת מראשותיו,אומר ה"מגן גבורים" {או"ח ס' ב'} וכן כתב המשנה ברורה .זה דוקא בלי הפסק, אבל עם הפסק של כרית בין ראשו לבגדיו אין איסור, ועל כן הכהנים שמו משהו בין הבגדים וראשם, כך שלא היתה בעיה של שכחה.
"ונתת אל חושן המשפט את האורים ואת התומים והיו על לב אהרן", פרש"י "את האורים ואת התומים" – הוא כתב שם המפורש שהיה נותנו בתוך כפלי החושן, שעל ידו הוא מאיר דבריו ומתמם את דבריו, ובמקדש שני היה החושן, שאי אפשר לכהן גדול להיות מחוסר בגדים, אבל אותו השם לא היה בתוכו, אולם הרמב"ם בפ"ד מהלכות בית הבחירה ה"א כתב: 'כל אלו לא חזרו בבית שני, ואף אורים ותומים שהיו בבית שני לא היו משיבין ברוח הקודש ולא היו נשאלין בהם..ולא היו עושין אותן אלא להשלים שמונה בגדים לכהן גדול כדי שלא יהא מחוסר בגדים.הרי הרמב"ם סובר שהאורים ותומים מעכבים בחושן כי הם חלק משמונה בגדים, והראב"ד השיג על הרמב"ם וכתב: 'וחיסור בגדים שאמר אינו כלום שאינו מחשבון בגדים'. וה"כסף משנה" מנסה ליישב 'מה שכתב הראב"ד שאינו מחשבון הבגדים טעמו. שהוא קורא 'אורים ותומים' לשם המפורש, שהיו נותנין בין כפלי החושן, כדכתיב "ונתת אל החושן את האורים ואת התומים", והרמב"ם קורא פה לאורים ותומים בדרך השאלה.
"אשר מלאתיו רוח חכמה", מהו "מלאתיו רוח חכמה"? ננסה ללמוד זאת מהסיפור הבא שסיפר רבי ישראל גרבר, תלמידו של רבי ברוך בער ליבוביץ זצ"ל, ראש ישיבת קמניץ, פעם שאלו תלמיד: "מה דינו של השומע רעמים באמצע לימודו, האם עליו להפסיק מן הלימוד לברכת הרעמים, או שמא העוסק במצוה פטור מן המצוה"? התפלא רבינו על שאלתו ושאלו: "הלא אם עדין לא התחלת ללמוד, ודאי שהינך חייב לברך את ברכת הרעם, ואם התחלת ללמוד איך שמעת בכלל את הרעם"? כל כך היה שקוע בלמוד בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, עד שהיה פשוט אצלו שלא שייך לשמוע אפילו רעם באמצע הלמוד. זהו גוף המלא כולו ברוח חכמת התורה הקדושה. וכל כך היה מלא בחכמת התורה, עד שהרגיש שהיא חיותו והיה שמח ומשתעשע בכל דבר חכמה נוסף שהיה מתווסף בו. ומסופר עליו, שבזמן שיצא לאור חדושי הגאון רבי עקיבא איגר על מסכת "חולין", מיהר לרוכשו, וציוה שיביאו לפניו פרי חדש לברך עליו ברכת "שהחיינו" מתוך שמחה מרובה, וביקש מן הסובבים אותו שישירו משהו לכבוד התורה, וכך ישב עמם כשהספר מונח בחיקו והוא מחבקו ומנשקו.
הנהגות קדושה וכבוד הכהנים
"ואת אהרן ואת בניו אקדש לכהן לי"
ב"דעת זקנים" מבעלי התוס' מובא: "ולחם מצות"- 'בשביל קרבנות – הלחם מתברך, ובזכות הנסכים – היינות מתברכין', ובמדרש ילקוט שמעוני{חבקוק ג'} מובא מעשה בסופר אחד שהיה עולה לירושלים בכל שנה. והכירו אותו שהיה אדם גדול בתורה. אמרו לו טול לך חמישים זהובים בכל שנה ושב לך אצלינו, אמר להם יש לי גפו אחת והיא יפה מכולם, והיא עושה לי ג' צופריאת בכל שנה, שש מאות חביות בכל שנה.ואני מוכר אותם בדמים יקרים הרבה, וכל השבח הזה למה, בשביל ניסוך היין.
מעשה הקטורת
"ועשית מזבח מקטר קטורת עצי שטים תעשה אותו", הוא שם כולל לסממנים הנשרפים על גבי המזבח, וכן לקרבנות וחלקיהם שגם בהם נאמר "והקטיר הכהן המזבחה אשה ריח ניחוח לה". ושנינו במסכת כריתות, דף ו: "מהו לשון קטורת? אמר ריש לקיש: דבר שקוטר ועולה. הקטורת באה לעשות נחת רוח לבורא – ריח ניחוח אישה לה', לשם מי שעשה את העולם, שאמר ונעשה רצונו (ספרי במדבר קי"ח).
לקטורת היו שימושים שונים ומגוונים להנאה לרפואה ועוד. כן השתמשו בהם בימי שמחה כמו נישואין, ולהבדיל בימי אבל כגון במתים ובלוויות (עיין ברכות פ"ח, מ"ו, אין מברכים על הבשמים של מתים. גם לפני המלכים המתים נהגו להקטיר קטורת כדי לציין את חשיבותם, (דברי הימים ב' טז,יד). הקטורת שימשה גם לצורכי בריאות והפגת ריח רע (ברכות נג.). וכמו שכתב הרמב"ם ב"מורה נבוכים" (חלק ג' פמ"ה) בנוסף היו עמי העולם משתמשים בה גם לצורכי עבודה זרה, כמו שמצינו אצל יצחק אביו שנאמר: "ויהי כי זקן יצחק ותכהנה עיניו מראות".והרש"י הביא דברי המדרש תנחומא, שהיה זה בשל ענן הקטורת שהיו מקטירות נשות עשיו לעבודה זרה", ומטעם זה סירבו בית אבטינס לגלות על מעשה הקטורת.
סממני קטורת בבית המקדש נעשו בב' אופנים עיקרים, המתפצלים לחלקים נוספים. האחד הוא קטורת "לבונה" הנוספת לכל המנחות. השני קטורת הסמים שעל ציוויה נצטוה משה ואהרן בפרשתינו – פרס בשחרית ופרס בין הערביים. קטורת זו נחלקת לב' חלקים: הקטורת שבכל יום ויום, והקטורת שביום הכפורים.
מעלת הקטורת, מעלתה המיוחדת של הקטרת היתה כעין הציץ, כל מי שהיה מריח מעשן הקטורת כשעלה עמוד העשן על ידי העשב הנקרא "מעלה עשן", (כדאיתא ביומא דף נ"ג ע"א), היה מברר את לבו להיות זך וטהור לעבוד קונו בלבב שלם, והיה מעביר ממנו את זוהמת היצר הרע. וכמו שהציץ היה מתקיים על נס, והמסתכל בו היה שב בתשובה, כך הקטרת התקיימה על נס, שהיה ריחו גורם לעבוד לקב"ה בלב שלם,
ומובא בזוהר: אמר רבי שמעון: דבר זה ברית כרותה לפני הקב"ה, שכל מי שמתבונן וקורא בכל יום את מעשה הקטרת, ינצל מכל דבר רע וכשפים שבעולם ומכל פגעים רעים ומהרהורים רעים ומדין רע ומדבר וממגפה ולא ינזק כל היום ההוא, שאין הסטרא אחרא יכול לשלט עליו, ואמר רבי שמעון: אם בני אדם היו יודעים עד כמה חשוב הוא מעשה הקטרת לפני הקב"ה, היו לוקחים כל תיבה ותיבה ממנה, והיו מעלין אותה להיות עטרה על ראשם ככתר של זהב. דאמר הקב"ה: מכל הקרבנות שאתם מקריבים אין חביב עלי כקטורת, שאינה באה לא על החטא ולא על עוון ולא על האשם, אלא על השמחה. וראה כמה חביבה הקטורת שעל ידה נעצרה המגיפה.
תכלית העלאת הקטורת שבכל יום, נחלקו בה הראשונים. לדברי הרמב"ם (מורה ח"ג פמ"ה) תכלית הקטורת היה כדי לבשם בו את מקום המקדש מן הריח הרע שנבע משחיטת הקרבנות ניתוחן והפשטתן. וכך כתב שם: 'וכיון שהמקום המקודש נשחטין בו זבחים רבים בכל יום ומחתכין בו בשר, ונקטר, ונרחצין בו הקרביים, אין ספק שאילו הניחוהו כפי המצב הזה היה ריחו כריח בתי המטבחיים, ולפיכך צוה בהקטרת הבוקר פעמיים בכל יום בבוקר ובין הערביים כדי לבשם ריחו וריח בגדי העובדים שם. כן הביא בספר "רפואה וחיים" למהר"ח פלאג'י (עמ' קב): עשן ממיני סמים הוא טוב לטהר את האויר.
"האברבנאל" טוען כנגד דעתו של הרמב"ם (שמות כה) אם זה הי התכלית ההקטרה, היה ראוי להקטיר בעזרה סמוך לבית השחיטה, לא בהיכל הקודש שלא היה שם בשר מת, וכ"ש בקודש הקדשים שהיה הכהן הגדול מכניס הקטורת ביוה"כ. ולא היה שם סרחון בשר מת.
קטורת דקה מן הדקה, לבד מקטורת הסמים שהוקרבה בכל יום, נצטוה הכהן הגדול להקריב ביום הכיפורים קטורת דקה מן הדקה, ותכליתה היה לעשות מסך לכפורת ולמנוע מהכהן הגדול להביט בשכינה בעת שהיה נכנס לתפילתו לפני ולפנים, כמו שנאמר (ויקרא טז, יב-יג): "וכסה ענן הקטורת את הכפורת אשר על העדות – ולא ימות".
כיום בזמן שאנו שרויים בגלות, הר הבית שמם ושועלים מהלכים בו. אין לנו כהן בעבודתו ולא לוי בדוכנו, וישראל בטלים ממעמדם – אין לנו שיור אלא דברי התורה וחכמיה שהורו לנו במסכת מנחות דף ק"י: "זאת תורת העולה", כל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה. וממנו נלמד שהוא הדין בקטורת. עוד אמרו חז"ל במסכת מנחות דף ק"י. על הפסוק (מלאכי א,א) "ובכל מקום מקטר מוגש לשמי" – דרש ר' יונתן: אלו תלמידי חכמים העוסקים בהלכות עבודה בכל מקום, מעלה עליהן הכתוב כאלו מקריבים אותן בבית המקדש.
והרמב"ם כתב בסוף פירוש המשניות למסכת מנחות: ולפיכך ראוי לאדם לעסוק בעניני הקרבנות ולהתבונן בהם ואל יאמר שהם דברים שאין להם צורך היום כדרך שאומרים הרבה מבני אדם. ולהלכה נפסק בשו"ע (סימן מח,א) לומר בכל בוקר פרשת התמיד ופסוקי הקרבן, ובמשנה ברורה שם כתב: פסוקי התמיד – הוא במקום הקרבת קרבן התמיד, שכן קבלו חז"ל בזמן שאין ביהמ"ק קיים ואין יכולים להקריב קרבנות מי שעוסק בהן ובפרשיותיהן, מעלה עליו הכתוב כאלו הקריבום.
"מערב עד בוקר" אחרי הלילה יגיע הבוקר – סיפור
גם בעיצומם של ימים טרופים, חלילה לנו מלהיכנס למה שקרוי 'מרה שחורה.' מי שמהלך בימים אלה בהרגשות של 'דכאון', וכל מה שניכרך סביב הגדרה זו, צריך הוא שיידע שלא בזאת בחר ה'. לא לשם כך הוא מביא עלינו את המכות הכל כך כואבות. אדם הממלא את ליבו בשאלות של 'מה יהיה' או 'איך נצליח להתגבר על האירועים הקשים', אינו הולך בדרך שבה הלכו אבותינו ואבות אבותינו במשך כל הדורות.
האדמו"ר מקלויזנבורג זצ"ל סיפר, שבהיותו בשיאם של היסורים בשואת אירופה, כאשר מסביבו נפחו יהודים את נשמתם על כל צעד ושעל, ואיש לא ידע מה יילד יום, ניגש אל הרבי פרופסור אחד, יהודי במוצאו, ושאל בלעג לשונו: נו, מה אתה אומר עכשיו על גורל היהודים?! "יהיה טוב", השבתי לו. ובראותי שהוא תמה על דבריי, הסברתי: לא נביא אנכי, אבל ההשערה שבלבי נכונה היא, וכמו שאני יודע שאחרי הלילה יהיה בוקר, כן הדבר הזה. אמנם כאשר תשאל אותי על גורלי הפרטי, לא אדע להשיבך, כי כבר אמרתי שלא נביא אנכי, אבל בנוגע לשאלתך על גורל העם היהודי, יודע אני בוודאות שעמנו יישאר לפליטה! והם, הרשעים הארורים, המה יכלו ויאבדו… והצבעתי בפניו על כך, הוסיף הרבי לספר, שדבר זה כבר הוכיח את עצמו פעמים רבות במשך שנות קיומו של עמנו, כאשר קמו עלינו צוררים רבים, וערכו בנו פרעות בלי מספר, אך בסופו של דבר, מכל הצוררים לא שרד שם ושארית בארץ, אומות נימחו מעל פני האדמה, ואילו עם ישראל חי וקיים! אתה מוצא בישראל משפחות שלמות, שמקור יחוסם הוא מיהודי קדוש אחד שנהרג על קידוש השם לפני דורות רבים, ואילו מההורגים לא תמצא בקרב העמים שום ייחוס! בסיומה של השיחה, הודה הפרופסור לרבי, ואמר לו שדבריו צודקים.
'הכוני פצעוני נשאו רדידי מעליי שומרי החומות'. אומר הכתוב, אם היו שואלים אותנו, היכן כתוב פסוק שכזה, ללא ספק שהיינו אומרים ב… 'איכה', אבל פסוק זה המדבר על הכאות ופציעות, לא נאמר שם, אלא ב'שיר השירים', שיר הידידות שבין הקב"ה לעמו ישראל. ללמדנו, שיש מכות שהן בבחינת שירות ותשבחות, מכות של אהבה. כי זה אותו אבא, שפעם מלטף ומחבק את בנו, ופעם – כשאותו שהילד זקוק לחינוך יותר יסודי – הוא מכה בו, אבל זה אותו אבא. ואם מדובר באבא, ואבא כל כך טוב, הרי ברור שכוונתו לטובה, ורק לטובה. ואם כך, דבר אחד צריך לסלק מאתנו בכל מחיר, את השאלות ואת העצבון המיותר. לצד הזעזוע האמיתי שיש לחוש למראה האסונות הנוראיים, ולצד ההחלטה הברורה והאמיתית שעל כל אחד ואחד לחשוב מה עליו לתקן, ומה ביכולתו לעשות לתיקון המצב, צריך לבטוח בהשי"ת ולהשליך עליו כל יהבנו ולדעת בבטחון גמור שהכל יהיה לטובה, אם הידיעה הזו ברורה לנו, נוכל גם לישב במנוחת הדעת ולעשות חשבון נפשנו ולנסות ולהעלות על לוח לבנו מה ה' שואל מעמנו. ומאידך, אם נהיה חפוזים ובלתי מיושבים, לא נוכל להגיע לשום דבר.
ברור ששום בר דעת אינו 'מזמין' צרות על ראשו, כדי להתחזק… אבל, לכשהגענו לכך, הבה ננצל עתה את ההזדמנות המיוחדת שיש לנו לשפר מעשינו ולהיטיב דרכנו.
הגר"א לאפיאן פירש הפסוק "משכיל לדוד בהיותו במערה" ואמר כך: 'במערה', דוד המלך אמר את הפרק הזה בהיותו בהסתר פנים, ולמרות זאת פותח את הפרק במלה "משכיל", משום שניתנו לו אז כלים חזקים במיוחד לעבוד את ה'.אם לא היה במערה, לא היה "משכיל".
מדור שאלות
"באוהל מועד מחוץ לפרוכת אשר על העדות יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בוקר לפני ה'", במסכת שבת (כב:) שנינו: "מחוץ לפרוכת העדות יערוך" – וכי לאורה הוא צריך? אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל. מאי עדות? אמר רב: זו נר מערבי, שנותן בה שמן כמידת חברותיה וממנה היה מדליק ובה היה מסיים". ותמוה הלא אפילו לאדם מישראל אסור היה להכנס למקום בו הדליקו את המנורה (ואף שזר מותר בהדלקת המנורה, אין זה אלא אם הוציאוה החוצה, אך הכניסה אסורה למקום המנורה) – קל וחומר לנכרי. כיצד א"כ הנר המערבי משמש עדות לבאי עולם, כאשר לא קיימת כל אפשרות לחזות בנס שהתחולל עם הנר המערבי? תירוץ: היתה אפשרות לראות את המנורה כשדלתות ההיכל היו פתוחות. כמו כן בזמן הרגלים כשכל בני ישראל עלו לירושלים, היו הכהנים מראים לכל העם את לחם הפנים, כיצד נשאר בחמימותו, וזאת כדי להראות את חיבתם לפני המקום. בהזדמנות זאת יכלו בני ישראל ושאר כל באי העולם לראות אף את המנורה שהיתה באותו מקום. תירוץ נוסף: יתכן אומנם שרק הכהנים הם אלו שראו את הנס, אלא שהם העידו על כך בפני כל באי העולם ועדותם התקבלה על כולם, ועל ידי זה יודעים הכל שהקב"ה משרה שכינתו על ישראל.
"והם יקחו את הזהב", במסכת בבא בתרא (ח:), שנינו: "אין עושין שררות על הציבור פחות משנים. מנא הני מילי? אמר רב נחמן: אמר קרא: "והם יקחו את הזהב"… מאי שררותא? אמר רב נחמן, אמר רבה בר אבוה: לפי שממשכנין על הצדקה".
קשה: מאחר והשררה נובעת מכך ש"ממשכנין על הצדקה", מדוע אם כן שני ממונים היו צריכים ליטול את הזהב מאת המתנדבים למלאכת המשכן (כפי שנאמר: "והם יקחו את הזהב"), והלא במשכן לא משכנו, שנאמר: "כל אשר ידבנו לבו", ונמצא כי גביית הזהב לא היתה נחשבת לשררה, ולפעולה שאינה של שררה אין צריך שניים?
תירוץ: אומנם תרומת בני ישראל ניתנה מרצונם ומנדבת לבם, אולם אדם שנדר וקיבל על עצמו לתרום לבניית המשכן, ובושש מלקיים את שקיבל על עצמו, ודאי שהיו כופין אותו לקיים את נדרו.
פעולה כפיה זו הרי נחשבת לשררה, ולכן היה צריך שנים כדי לבצעה.
תירוץ נוסף: כותב "רבי אלחנן וסרמן" זצ"ל (קובץ שערים ב"ב שם), אומנם לצורך בניית המשכן לא היו ממשכנין, שהרי הכתוב אומר בפירוש "כל אשר ידבנו לבו".
אולם פסוק זה האמור בפרשתנו אינו עוסק בגבייה לצורך בניית המשכן כללו, אלא לצורך עשיית בגדי כהונה, שאף הם באים מתרומת הלשכה, ולצורך כך אף היו ממשכנין.
ראשון עד חמישי: 8:30-20:00
ימי שישי וערבי חג: 8:30-13:00
רוצים להתפלל?
לזמני התפילות העדכניים לחצו כאן
בדיקת מזוזות?
בימים שני ורביעי – יש להביא החל מ 8:30 עד 12:00
בדיקת תפילין?
ניתן להביא, אך אורכת יותר זמן מבדיקת מזוזות.
בברכת חורף בריא וגאולה קרובה,
צוות אתר חב"ד נס ציונה8
