מנורת המקדש היתה יצירה מרהיבה ביופיה. גוף המנורה וששת קניה היו מעוטרים בגביעים, כפתורים ופרחים, כולם כאחד יחד עם בסיס המנורה היו עשויים מקשה אחת של ככר זהב טהור. בראש קני המנורה היו קבועים בתי נירות, אותם היה הכהן מיטיב מדי בוקר וממלא אותם בשמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד...
חז"ל מתקשים להבין מה היתה מטרתם של נרות אלו, "וכי לאורה הוא צריך, והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו?!". בכל שנות צעידתם במדבר הצחיח והשומם, האיר להם הקב"ה לישראל בעמוד ענן יומם ובעמוד אש בלילה, מה היה א"כ הצורך באורה של המנורה. אלא "עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל" (שבת כב, ב). עדות זו היתה ע"י הנר המערבי של המנורה שלא כבה מעולם. אורה של המנורה לא נועד אפוא להאיר בין כתלי המקדש, אלא חוצה להם. מטרת האור היתה מופנית מן המקדש לכל באי עולם.
עקרון זה בא לידי ביטוי גם בבית המקדש הראשון שבנה שלמה המלך, שם נאמר (מלכים א, פ"ו), "ויעש לבית חלוני שקפים אטמים", כאשר ע"פ הסבר חכמינו ז"ל, חלונות אלו היו צרות (אטומות) מצידם הפנימי, והיו הולכות ומתרחבות כלפי חוץ. בדרכו של עולם העקרון פועל הפוך. דרכו של חלון ללכת ולהתרחב כלפי הבית פנימה, באופן שקרני האור תלכנה ותתפשטנה אל תוך הבית, אולם בבית המקדש אין הדבר כן. אין ראוי שבית קדוש זה יזדקק לאור מן החוץ, שכן הוא זה המפיץ את אורו לכל באי עולם, ולשם כך בנה המלך שלמה את חלונות המקדש באופן שיבטא את הרעיון הזה.
עקרון זה, שניבט במשכן ה' שבמדבר ובבית המקדש, חייב להתגלות בכל בית המבטא במהותו בית מקדש מעט, אם זה בית המדרש, אם זה בית הכנסת, אם זו ישיבה או בית ספר יהודי. כל בית חינוך יהודי המושתת על האמונה היהודית והמורשת היהודית, אשר הוקם מתוך ייעוד להפיץ אור תורה ומצווה, עליו לשמש כמשפיע ולא כמושפע. הוא המקרין את קרני האור על האחרים ולא האחרים עליו.
על הבית היהודי לשמש כמודל לחיקוי, בכך שיקרין מיופיו ועקרונותיו על כל דרך חינוך אחרת, ולא שהוא ילמד ח"ו מאלו האחרים אשר אינם מתהלכים בהתאם לדרך התורה. אמנם כבר אמרו חכמינו כי "חכמה בגויים תאמין", אך חכמה זו אסור כי תיגע בעקרונות המהותיים של הדרך. בית מדרש ובית ספר יהודי, השואף ומרגיש בצורך להתחקות אחר עקרונות שאין מקורן ביהדות, דרכו לא תצלח ואחריתה נועדה לכשלון.
![]()
