· "ושמרתם את השבת כי קדש היא מחלליה מות יומת" יש להבין מדוע נאמר "מות יומת" בלשון יחיד,והלא מדובר על "מחלליה" לשון רבים?! תשובה לכך נבין מהסיפור שלפנינו: יהודי בא לפני ה"חפץ חיים" וביקש להרים תרומה לישיבה בראדין, אלא שאותו יהודי מחלל שבת היה… החזיק ה"חפץ חיים" את ידו של התורם, ליטפה בחום והחל בוכה. תמה התורם לפשר בכיו של הרב. השיב ה"חפץ חיים" שהוא בוכה על היד הזאת שתישרף בגיהנום… כואב לי עליך מאד, הרי אתה מחלל שבת… לאחר כמה רגעים החל גם התורם לבכות, ואמר שהוא רוצה לחזור בתשובה ולשמור שבת, אלא שאני מוכן להתחיל רק מהשבת הבאה, את השבת הזאת אינני יכול לשמור, עלי לסיים את עסקי. אמר לו ה"חפץ חיים": אני הייתי מוכן להרשות לך זאת, לו השבת היתה שלי, אבל השבת היא של הקב"ה:
ועוד אמר ה"חפץ חיים" בענין שמירת השבת: אם על חנות מוצב שלט 'מכולת', יודעים כולם שיש כאן חנות מכולת. אם בא אדם לקנות בחנות ורואה שהיא סגורה, הוא אומר לעצמו שיתכן שבעל החנות לא מרגיש טוב, או אולי נסע לחופשה וכד'. כל זמן שהשלט קיים, יודעים הקונים שהחנות פועלת ובעליה ישובו, אך אם רואים שהשלט הוסר – יודעים כולם שהחנות נסגרה, אין סיכוי שבעל החנות יחזור. אומר ה"חפץ חיים" השלט של היהודי זה שבת. אם היהודי ישמור את השבת, למרות שבתחומים האחרים הוא אינו מקפיד כל כך, הרי יש סיכוי שיחזור בתשובה. אך אם לא שומרים את השבת, מסירים את ה"שלט" מכל "החנות" – הזהות והפרצוף היהודי נעלמים.
· "אך את שבתותי תשמרו כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם" איתא בתנא דבי אליהו{פכ"ו}:מכאן שמעת שקדושת הקב"ה וקדושת שבת וקדושת ישראל,שלשתן חשובות כאחד,בקדושת הקב"ה מה כתיב "ואתה קדוש יושב תהלות ישראל", ובקדושת שבת מה כתיב "ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם", ובקדושת ישראל מה כתיב "קודש ישראל לה' ראשית תבואתה" {ירמיה ב' ג'} כן מצינו בתוס' בחגיגה דף ג:{ד"ה מי כעמך}שמביא מדרש: שלושה מעידין זה על זה, ישראל ושבת והקב"ה, ישראל והקב"ה מעידין על השבת שהוא יום מנוחה, ישראל ושבת על הקב"ה שהוא אחד, הקב"ה ושבת על ישראל שהם יחידים באומות, ועל זה סמכינן לומר "אתה אחד" במנחה בשבת, כן מובא בברכות דף ו. אמר להן הקב"ה לישראל אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, ובמסכת גיטין דף נ"ז: עה"פ "את ה' האמרת היום וה' האמירך היום", כבר נשבענו להקב"ה שאין אנו מעבירין אותו בא-ל אחר,ואף הוא נשבע שאין מעביר אותנו באומה אחרת.
· "וירא אהרן ויבן מזבח לפניו", פירש"י ראה חור בן אחותו שהיה מוכיחם והרגוהו, "ויבן" מלשון בינה, שהבין מזבוח לפניו שהוא חור, על כן ירא אהרן מלהוכיחם. הקשה רבי חיים פלאג'י בספרו "ובחרת בחיים" מדוע התורה לא ספרה מעשה הנורא של חור שמסר עצמו על קידוש ה', דממנו יראו וילמדו לדורות, ונכתב רק ברמז?. ותירץ, דבכונה התורה כיסתה זאת ולא פירשה רק ברמז, יען שלא היה לו למסור עצמו להיות נהרג על שהיה מוכיח, ד"הוכח תוכיח" עד הכאה ולא עד הריגה. כיוצא בזה כתב השל"ה הק', גבי אברהם אבינו, שהרי לא נכתב בתורה בפירוש ענין אור כשדים, על אף שהיה זה מעשה נוראי, משום שמעשיו הם שגרמו לו לזה, כיון שהיה מתקוטט עמהם ושובר צלמים של עבודה זרה', ובדרך כזאת לא הותר להיות נהרג על קידוש ה', כי אם כשבאים להעבירו ומכריחין אותו על ג' עבירות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, אבל לא שהוא יהיה הגורם לכך. וכן רואים מרבי עקיבא שאמר לתלמידיו כשהוציאוהו להריגה, כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך, מתי יבוא לידי ואקיימנו, דצריך שיבוא לידו ולא שהוא מביא את עצמו להתגרות בהם.
· "לך רד כי שחת עמך" במסכת ברכות דף לב. נדרש: 'לך רד מגדולתך, לא נתתי לך גדולה אלא בשבילם'. משמע מהגמ' דלא היתה תביעה ממש על משה שהיה מגיע לו על זה עונש , אלא שכל גדולתו של מנהיג זה בגלל הציבור ששלח אותו, וברגע שהציבור חטא אין לו גדולה. אולם במדרש רבה {פמ"ב פ' ג'} משמע אחרת, 'באותה שעה נתנדה מפי בית דין של מעלה. משמע שהיתה טענה על משה שהוא אשם בחטאם, ולא שהורד בגלל ש"לא נתתי לך גדולה אלא בשבילם'.
· "ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האוהל" מדוע נקרא יהושע "נער" הרי היה בן חמישים ושש שנים{והחשבון הוא: הרי נפטר בגיל מאה ועשר שנים, נוריד י"ד שנים של כיבוש הארץ וחלוקתה, וכן מ' שנים שהיו במדבר. נשאר נ"ו שנה} הרמב"ן מבאר ש"נער" הכוונה והמובן כאן משרת..כי כן דרך לשון הקודש לקרוא כל משרת "נער", כי כל בעל שררה הנכבד–הוא האיש, והמשרת לו–יקרא נער,וכן "גחזי נערו", "יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו", וכן "עשרה נערים נושאי כלי יואב". אולם המדרש "לקח טוב" מובא ש"נער" משמועות "זריז".כמ"ש{בשמו"א א.כד}"והנער נער".ובמדרש תנחומא {וישב כ'} מבואר שהביטוי "נער" מציין שהיה נביא,וז"ל. שלש מצוות היו בו {ביוסף}בן תורה ,ונביא, ואת אחיו מכלכל, ומנין שהוא נביא שנאמר "והוא נער את בני בלהה, וכתיב "ומשרתו יהושוע בן נון נער", וכתוב "ויגדל הנער שמואל": כן מצינו אצל שר האופים "ושם איתנו "נער עברי", ואז יוסף היה בן שלושים שנה. ובמדרש "מאור ואפלה" כתב: לפי שהאדם בימי בחרותו במצב הכי שלם ונאה ונכבד, לפיכך נקרא כל אדם שלם "נער", ואע"פ שהוא כבר בא בימים: ועל הפסוק "כי נער ישראל ואוהבו"{הושע י"א א'} ביאר הגרי"ס שהקב"ה אוהב את ישראל משום שהם במצב של התחדשות והתפתחות ושואפים לעליה כנער:
· "וראית את אחורי ופני לא יראו", בספר "חוט המשולש" (ע' סז ) מסופר, כאשר ה"חתם סופר" היה בחור, הוא בא לעיר מינץ כדי ללמוד שם, וכל ארוחותיו ניתנו לו ע"י עשיר אחד. באותו זמן התאכסנו חיילים צרפתים בבתי יושבי העיר, וגם אצל העשיר ההוא התאכסנו כמה מהם, בין החיילים היה אחד שהתקרב מאד אל הבחור הקטן משה סופר, וביקש ממנו שילמדהו כמה דברים נחוצים, ותמורת זאת הוא ינקה את בגדיו וישרת אותו בשאר דברים. הבחור משה סופר לא יכל לסרב והסכים לבקשת החייל. כעבור מלמעלה משלושים שנה, כאשר ה"חתם סופר" כבר היה רב בעיר פרשבורג, פרצה מלחמה בין אוסטריה לצרפת, ופרשבורג היתה בקו החזית, באותו זמן העלילו על ה"חתם סופר" שהוא מרגל, והביאו אותו לפני משפט צבאי בפרשבורג. כשנכנס ה"חתם סופר" לחדר השופטים, הכירו מיד ראש השופטים וקרא לו להכנס לחדר מיוחד, שם גילה לו, שהוא החייל שגר אתו בבית העשיר בעיר מינץ, ושמחו זה עם זה, ומיד הבטיחו שלא יתן לו שום עונש, כיון שהוא יודע שהעלילו עליו עלילת שקר. לאור זאת פירש ה"חתם סופר" את הפסוק "וראית את אחורי ופני לא יראו" – פעמים רבות רואים מאורעות שונים הנעשים בארץ ויש מהם גם צרות לאדם, ואיננו יודעים לאיזה צורך עשה אותם הקב"ה, אבל כאשר עוברים ימים רבים אנו רואים ומבינים למפרע שלא בחינם עשה ה' ככה, והיינו "וראית את אחורי" – לאחר שנעשה תכלית הדבר, אז תבין למפרע לאיזה צורך נעשו המעשים הקודמים, אבל "פני לא יראו" – לפני שהמטרה הוגשמה, אין רואים את הצורך במעשים אלו, "מה' מצעדי גבר כוננו".
וכן אמרו חז"ל (נדה לא), על הפסוק "אודך ה' כי אנפת (כעסת) בי ישוב אפך ותנחמני".
אמר ר' יוסף, במה הכתוב מדבר? בשני בני אדם שרצו לנסוע בספינה כדי לסחור, אחד מהם נכנס לו קוץ ברגלו ולא יכל לעלות בספינה, התחיל מחרף ומגדף (מרוב צער על שלא יכול להפליג בספינה), לימים שמע שטבעה ספינתו של חבירו בים, התחיל מודה ומשבח.
וחידוש גדול כתב הגר"א בפירושו על הפסוק "הודו לה' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו". (דבהי"א טז, ח) על איזה עלילות מתכוון הפסוק שצריך להודות לה' עליהם ולהודיע זאת בעמים? אלא, עלילות – היינו החסד הגדול שמתנהג הקב"ה עם ישראל, בתת לאיש ישראל איזה טובה מהטובות, ואח"כ מחסרהו הטובה ההוא, בכדי להמציא מזור למחלתו, ולכפר לו עוונו בעוה"ז. פעמים האדם מתלונן על מצבו ומתרעם מדוע נחסר ממנו הטובה שהיה לו, ואיננו יודע שהטובה ניתנה לו כדי לקחת ממנו אותם, והכל לטובתו..
· "כי לא יראני האדם וחי" – כל אדם לפני פטירתו רואה השכינה. במדרש רבה סוף פרשת נשא איתא: "כי לא יראני האדם וחי" – כשהוא חי אינו רואה, אבל רואה הוא בשעת מיתה. וכן איתא במדרש תהילים (מזמור כ"ב ל"ב) אחד צדיקים ואחד רשעים מקבלים פני שכינה, שנאמר: "לפניו יכרעו כל יורדי עפר, ונפשו לא חיה" מפני מה הרשעים מקבלים פני שכינה, אלא הרשעים שמרדו בהקב"ה, בשעת מיתתן מראים להם פני שכינה, ואומרים להם בואו וראו פני המלך שאתם עובדים אותו, שהוא עתיד ליתן שכרכם. ר' אלעזר בן שמוע אומר: אף קטנים מקבלים שכינה, היינו, כל אחד לפני פטירתו רואה פני שכינה, אלא הרשעים מצטערים כי אז הם יודעים שהקב"ה עתיד להפרע מהם, ואילו הצדיקים רואים אז את השכר הצפוי להם. כדאמרינן בכתובות ק"ג: "מת מתוך השחוק סימן יפה לו מת מתוך הבכי סימן רע לו".
· "ויעבר ה' על פניו ויקרא ה' ה' א-ל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת", בגמרא ראש השנה דף י"ז, אמרו: אמר לו הקב"ה למשה: כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה (של י"ג מידות)ואני מוחל להם. אמר רב יהודה ברית כרותה לשלש עשרה מידות שאינן חוזרות ריקם, וקשה א"כ מדוע אין אנו נענים לאחר שקראנו וחזרנו וקראנו אותן בימי הסליחות וביום הכיפורים. ועוד, מה שאמרו "יעשו לפני כסדר הזה", הרי את שלש עשרה המדות אומרים, והיה ראוי לומר "יקראו לפני כסדר הזה". מבואר בספר "ראשית חכמה" (שער ענוה פ"א) שמעתי בשם הגאונים דכוונת הגמרא "יעשו כסדר הזה ואני מוחל להם", אין הכוונה שיאמרו בלבד את הסדר הזה, אלא שיתנהג בחייו כסדר המדות שלימד הקב"ה למשה, שהוא "א-ל רחום וחנון", דהיינו, מה הוא רחום אף אתה תהיה רחום, מה הוא חנון אף אתה תהיה חנון, וכן לכל י"ג מדות, ואז יענו וודאי.
ובספר "החיים" (ספ"ח)מובא דעל כן לא אומרים את י"ג מדות רק בעשרה, דבעשרה אפשר שיהיו נעשים הי"ג ע"י כולם, שזה רחום וזה חנון וזה ארך אפים וכו'. ולפי שבדורותינו אפשר לעשרה שלא ימצאו בהם המידות האלו, ע"כ אין אנו נענים בהם.
סיפר ה"חפץ חיים" על עשיר מופלג, שהיו לו כמה בתי חרושת ומוקדי מכירה, מהם התפרנסו ברווחה משפחות פועלים רבות. יום אחד פנה אליו בן אחיו שנשא לא מכבר אשה והכניס צוארו בעול הפרנסה. אמר לדודו: ספחני נא אל אחת המשרות ואתפרנס אף אני מעסקיך.
שמח העשיר ואמר: אדרבה, זקוק אני למנהל עבודה נאמן, שיפקח על שקידתם של הפועלים. אמנות נקיה וקלה היא, אינך נצרך אלא לפקח עין ולהשגיח כראוי. נטל דף נייר וערך לו תכנית סיורים יומית בכל המפעלים: שעה כאן, שעה שם, שעה למנוחה, שעה במקום לשישי וכן הלאה. מסר לידיו את הדף ואמר לו: בסוף החדש תבוא, אשמע מה בפיך – ותקבל חמשים זהובים בשכרך! נטל את הדף ולבו התרונן. חמשים זהובים לחדש, משכורת עתק היא. ואכן בסוף החדש חזר בפנים קורנות לקבל משכרתו. הכסף היה מוכן עבורו, אך בתחילה בקש הדוד לשמוע את דבריו. מיד הפגין את ידיעותיו, פתח ודקלם בעל פה את כל הרשימה, מתחילתה ועד סופה, ברהיטות מרשימה. התפעל הדוד, ושוב שאלו, ועתה אמור נא לי מה המצב בכל המפעלים, איך שוקדים הפועלים על מלאכתם. נבוך היה. זאת אינו יודע, לא ביקר באף מקום, רגליו לא דרכו במפעלים. הוא שנן את הדף, למד את ההוראות בעל פה, ותו לו… תמה דודו ואמר כלום עלה על דעתך שתמורת שנון כמה משפטים תקבל משכורת כה גבוהה? כיצד לא הבנת שלא היו אלו אלא הוראות סדר עבודה?!
שלש עשרה המידות הן הוראות עבורנו, הדרכה כיצד ללכת בדרכיו של מקום, "מה הוא- אף אתה" ואז, אם "יעשו לפני כסדר הזה", בעשיה עקבית והליכה בדרכי הבורא יתברך, שנהיה רחמנים וגומלי חסדים, נאריך אף וננצור חסד, אזי תהא ברית כרותה להן שלא יחזרו ריקם. כי כל המרחם על הבריות, מרחמין עליו מן השמים, וה' נושא עוון למי שעובר על פשע.
· "ויעבר ה' על פניו ויקרא ה' ה' א-ל רחום וחנון".. המשנה במסכת מגילה דף ג. אומרת שבתענית ציבור קוראים בתורה "ברכות וקללות" שהיא התוכחה שבפרשת בחוקותי, אולם במסכת סופרים {פי"ג ה"ז} כתוב בתעניות של תשע באב{קוראים}ברכות וקללות, אבל בתעניות אחרות – "ויחל משה". וכתב ה"אור זרוע": כבר נהגו מימות הגאונים הקדמונים לקרוא בכל תעניות "ויחל". והתוס' במסכת פסחים {דף מ: ד"ה אבל}כתב: ובכמה דברים אנו סומכין על ספרים חיצונים{נקראו כך משום היותם חוץ לתלמוד הבבלי} ומניחים גמרא שלנו, דבמגילה {ל"א:} אמרינן.. דבפרשת "ויחל" אנו קוראים בתענית שלנו, אע"ג דתנן במגילה שקורין בתעניות "בקללות וברכות", ואנן סמכינו על מסכת סופרים, וכן מצינו שכתב הב"י {בשו"ת "אבק רוכל" ס' כ"ח ד"ה ועוד יש} יש דברים שאנו מניחים דברי התלמוד ונוהגים כספרים אחרים, ואעידה לי עדים נאמנים ששנינו בפרק בני העיר שבתעניות קוראים "ברכות וקללות", ואין אנו נוהגין כן, אלא אנו קוראים "ויחל" כדברי מסכת סופרים,אולם ב"הגהות מימוניות" מביא שמורו ורבו רבי מאיר מרוטנבורג אינו יודע על מה אנו סומכין שאין נוהגין כדברי התלמוד לקרות ב"ברכות וקללות": ואפשר לבאר דהגאונים שקבעו לקרוא בתעניות ציבור "ויחל משה" משום שימים אלו הם ימי תשובה, תפילה ובקשת רחמים, כנאמר בהפטרת היום "דרשו ה' בהימצאו קראוהו בהיותו קרוב" וכו', ובפרשת "ויחל" אנו קוראים על כוחה של התפילה לבטל גזירות.לכן אנו קוראים בפרשת "ויחל".
"וראית את אחרי ופני לא יראו" – סיפור
כל אחד ניתקל במהלך ימי חייו במקרים כאלה, שבתחילה לא הבין ולא ידע על מה עשה לו אלוקים ככה, ורק לאחר שנים רבות הוא רואה ויודע שהכל היה לטובה.
שמענו על סיפור עוצר נשימה שהתרחש בתקופת השואה עם יהודי בשם יצחק סלוצקי. האיש שהיה נצר למשפחה גדולה ומסועפת בפולין, סיפר שהמשפחה שלהם היתה בין הראשונות שהושמדו באושוויץ. רק הוא ואחותו הצליחו בדרך לא דרך להימלט מאימת הנאצים ולהסתתר בכפר אחד. סלוצקי, האח, היה אז בגיל 16, ואחותו צעירה ממנו בכמה שנים. תושבי הכפר היו גויים ולמרות שידעו על זהותם היהודית של האח והאחות, שמרו על שתיקה ולא גילו זאת לאף אחד מחברי המפקדה הנאצית שהיתה במקום. אני, כך סיפר לעת זקנותו, לקחתי על עצמי כאתגר לשמור על אחותי, ולהוות לה מחסה ומסתור מכל פגע רע.
השניים הסתתרו תקופה ארוכה במרתף צר וטחוב מתחת לאדמה. אסרתי על אחותי לצאת מהמרתף, ואני סיפקתי את צרכיה במזון ובביגוד וביתר הדברים, סיפר. כך עברו עליהם כמה חודשים, כאשר האחות נשארת כל העת בתוך המרתף והאח יוצא מדי פעם להביא מצרכים.
יום אחד, בשובו מהקניות, הרגיש עוד מרחוק בתכונה חשודה ליד ה'בונקר' האישי שלהם. ואכן, כשהגיע למרתף לא מצא את אחותו. בהיותו בגיל זקנה, יובל שנים אחרי, אמר סלוצקי שאם היה חושב אז, באותו רגע, מה הוא הולך לעשות, לא היה עושה את זה בשום אופן… אבל לא חשבתי על מאומה, בחומי קיננה רק מחשבה אחת ויחידה, כיצד להציל את אחותי.
הוא פרץ בריצה מהמרתף, ושואל את העוברים והשבים האם ידוע להם היכן נמצאת אחותו, והללו מצביעים לו על בנין המפקדה הנאצית הנמצאת במרכז הכפר. יצחק רץ אל הבנין, ולא פחות ולא יותר – פורץ אל תוכו, תוך שהוא עוקף את כל השומרים המוצבים בחוץ. הוא נכנס אל תוך הבניין, ופותח בזעקות אימים: הוו לי את אחותי, עכשיו!! הקצינים הנאציים שלא היו רגילים למחזות שכאלו, שלפו כבר את אקדחיהם והתכוננו לירות בו. רק ברגע האחרון נמנע האסון. היה זה כאשר המפקד הראשי שמע אף הוא את הצעקות המוזרות והוציא את ראשו מחדרו, וקרא ליהודי להכנס אליו. אבל יצחק סלוצקי אינו שותק. גם בלשכת המפקד הוא ממשיך לצעוק, שיחזירו לו את אחותו עכשיו ומיד, ללא כל שהיות… המפקד היה משועשע מהמחזה, והבין שלפניו עומד טיפוס מיוחד במינו, והחליט לשטות בו. הוא מפתיע אותו באומרו שהוא מוכן להשיב לו את אחותו, בתנאי אחד: שיפתח את כף ידו ויראה לו שיש שם שערות… סלוצקי אינו מתרגש הוא פונה אל המפקד הנאצי ימ"ש השולח בו מבע שטני, ואומר: ואם אראה לך שיש לי שם שערות, אתה מבטיח לתת לי את אחותי?! והמפקד חוזר שנית, כולו משועשע: הרי אמרתי לך כבר את התשובה… ור' יצחק פושט את ידו לפני הנאצי הארור, וזה חישב להתעלף. בכף היד היו שערות רבות. פניו של המפקד חוורו וסמקו, וזאת בשל העובדה שכאשר רוצים בתרבות הגרמנית לתאר פלוני הדומה לשטן – מציירים אותו עם שערות בכף היד. החזירו לו את האחות, וסלקוהו מכאן במהירות, צרח הנאצי באימה.
סלוצקי ואחותו שרדו את המלחמה והגיעו לארץ ישראל. את המופת הזה סיפר האיש לכמה מחבריו כעבור יובל שנים, וגם הם לא וויתרו וביקשו לראות את כף ידו… מה מאד התפלאו גם החברים להיווכח בתופעה המדהימה, שכף היד מליאה בשערות. ואז הסביר להם סלוצקי את פשר העניין. לאבא שלי, כך סיפר, היתה מאפייה גדולה בפולין, ואני כילד קטן אהבתי מאד להסתובב בין התנורים והמערבלים. בהיותי בגיל 7 הכנסתי פעם את ידי אל תוך אחד המערבלים, וחתיכות מעור כף היד ניקרעו, בתי החולים של אז עבדו בצורה פרימיטיבית למדי, וכאשר הבהילוני לבית החולים, חתכו הרופאים פיסת עור ממקום אחר בגופי, והשתילוה בכף היד. בפיסת העור המושתלת היו שערות, ועם צמיחת העור צמחו אף הן.
זכורני, סיים הקשיש, שבד בבד עם רגשי ההודיה לקב"ה על החסד שעשה עמדי בכך שכף היד נותרה שלימה, הצטערה אימי על המראה הלא סימפטי הזה של השערות שניראו לי בכף היד, ובכל פעם כשיצאתי איתה היא אמרה לי להכניס את היד לכיס… כדי שלא יראו. גם אני עצמי התביישתי בכך מאד, וחברי צחקו ולגלגו עלי. רק הקב"ה הצופה מסוף העולם ועד סופו, יכול היה לדעת מה עתיד להתרחש בתקופת השואה, ורק הוא ידע שיחטפו את אחותי, ואזדקק למופת הגלוי הזה של השערות, ולכן גילגל את העניינים כך.
מדור שאלות
· "ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב" במסכת שבת דף פח, דרש ר' סימאי: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, באו ששים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל וקשרו לו שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע, וכיון שחטאו ישראל, ירדו מאה ועשרים ריבוא מלאכי חבלה ופירקום, שנאמר: "ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב".
התוספות (ד"ה ירדו) הקשו: הלא גדולה מידה טובה ממידת פורענות, ומדוע לשם קשירת הכתרים ירדו ששים ריבוא מלאכי השרת,ואילו לשם הסרת הכתרים ירדו מאה ועשרים ריבוא מלאכי חבלה? ותירצו: אדרבא, מפני שגדולה מידה טובה ממידת פורענות, לכן היה בכוחו של מלאך טוב לקשור שני כתרים, ולא היה בכוחו של מלאך רע, כי אם להסיר כתר אחד.
· "והביטו אחרי משה עד בואו האהלה" בקידושין{לג:} מובא: "נשיא עובר – עומד מלפניו מלוא עיניו, ואינו יושב עד שישב במקומו, שנאמר: "והביטו אחרי משה עד בואו האהלה".
קשה: כיצד ניתן להביא ראיה לנשיא ממשה, והלא משה לא היה נשיא אלא מלך, כמבואר במסכת זבחים (קכ), וכבוד מלך שונה מכבוד נשיא? מתרץ ה"מצפה איתן" (קידושין לג:), צן
דבמדרש תנחומא (פרשת עקב) מובא, שמשה לא נקרא מלך אלא לאחר קבלת הלוחות השניים, ואילו מעשה זה של נטיית אהלו של משה – היה לפני כן, בארבעים יום האמצעיים.
· "ויעבור ה' על פניו ויקרא", במסכת ראש השנה (יז), שנינו: "מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח ציבור והראה לו למשה סדר תפילה. אמר לו: כל זמן שיראל חוטאין – יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם". לדעת השל"ה, כוונת הקב"ה באומרו "יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם", היא שיעשו בפועל דוגמת מידותיו של הקב"ה, מה הוא רחום אף אתה רחום",
לעומת השל"ה סוברים אחרים, כי אין צורך לעשות בפועל דוגמת מידותיו של הקב"ה, אלא די באמירת שלוש עשרה מידות, ובזה ימחול הקב"ה על עוונותיהם של ישראל".
ויש לתמוה: כיצד ניתן לפרש כי "יעשו לפני כסדר הזה", הכוונה לעשיה בפועל, הלא אחת משלוש עשרה מידות היא מידת "א-ל", מידה שאין באפשרותו של אדם לעשותה, כפי שנאמר: "לא איש א-ל"?
תירוץ: ישנם שמבארים שביאורה של מידה זו היא, שהקב"ה כובש את כעסו ומרחם על החוטא. לכן, אדם החפץ לנהוג כדוגמת מידותיו של הקב"ה, צריך לכבוש את כעסו ולסלוח למי שחטא כנגדו, ובכך יעורר על עצמו רחמי שמים.
ישנם המסבירים הסבר אחר בביאורה של מידה זו, והוא שהקב"ה משפיע את טובתו בקביעות ללא כל הפסקה, ומכין את מזונותיהם של כל הנבראים באופן תמידי.
אם כן יתכן דוגמת הנהגה זו שייכת אף אצל בני אדם, שכאשר מיטיבים הם עם אדם מסויים יעשו זאת בקביעות, ולא רק לפי מידת מציאת חן של אותו אדם באותה העת.
![]()
