סערת הרגשות היתה אדירה. לפתע נודע לעם כי הוא נתון לסכנה עצומה. משה שתחת הנהגתו התנהלו חייהם במסלול על-טבעי, מזונם מַן – אוכל פלאי, "מוביל ארצי" על-טבעי – באר מים מלווה אותם בכל מסעיהם, עמוד האש – תאורת לילה, עמוד ענן – ענני כבוד – שמירה מכל עבר. הגורם לכל זה איננו. מה יהיה? הרי אנו מליוני אנשים, ממה נתקיים? כל השאלות הקשות הללו הפכו ל"צונאמי מחשבתי" אשר שטף והציף את כל העם.

מנגד אהרן וחור מרגיעים את כולם: חכו יום אחד, עשרים וארבע שעות, משה ירד, ואז יתברר שהכל דמיון ולא המציאות האמיתית. אבל העיניים ראו חושך ואפילה, ומיטתו של משה פורחת במרום, ומלאכי מעלה מלווים אותה (על פי המדרש). אהרן וחור מנסים למשוך זמן, לעכב עד מחר בשעה ששית בה הם בטוחים כי משה יבוא.

ואכן, לאחר שהשכימו בבקר והזדרזו להעלות עולות זבחים ושלמים, ונראה כי החורבן מוחלט, והעם עובד עבודה זרה, לפתע מופיעים משה ויהושע, ובאחת כל הדמיון מתפוגג ונגוז, וכל "המציאות" מתנפצת, ומשה בעזרת קומץ בני לוי משתלטים על המהומה, ומחזירים את העם למסלולו ולשפיות.

ללמדנו כי זאת דרכו של יצר הרע: ליצור דמיון משכנע, וללחוץ לפעולה מיידית. אם יכנע האדם כשלונו מובטח. רק בכוחה של תורה ניתן להבחין בין דמיון ומציאות אמיתית. רק אור התורה ומצוותיה מגרשים ומבריחים את חושך הלילה – הדמיון.

באור זה יהיו חיינו מאירים.