· הרמב"ן בהקדמתו לספר ויקרא כתב: הספר הזה הוא תורת כהנים ולוים, יבאר בו עניני הקרבנות כולן ומשמרת המשכן, כי כאשר היה ספר אחד בעניני הגלות והגאולה ממנו, והשלימו בענין אהל מועד וכבוד ה' אשר מלא את המשכן, צוהו בקרבנות ובשמירת המשכן, שיהיו הקרבנות כפרה להם ולא יגרמו העוונות לסילוק השכינה…
· "אדם כי יקריב" הכתוב פתח את הפרשה "אדם כי יקריב" ודיבר על האדם המקריב, דאין מעשה הקרבן ככל המצוות שהעיקר הוא עשיית המצוה, אבל בקרבן העיקר הוא האדם המקריב, שאם הוא חפץ להתרצות לה' – יש לו דרך בקרבן, ואילו מי שאינו שייך לריצוי – אין בו מצות קרבן. וענין זה מפורש בדברי הנביאים: "החפץ לה' בעולות וזבחים כשמוע בקול ה'" {ש"א,ט"ו,כ"ב}. והנביא ירמיהו {ז.כב} אומר: "כי לא דיברתי את אבותיכם, ולא צויתם ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח, כי אם את הדבר הזה ציויתי אותם לאמר, שמעו בקולי והייתי לכם לאלוקים, ואתם תהיו לי לעם". מבואר שהקרבן אינו מצוה לעצמו, אלא כאמצעי לכך שהאדם יתכפר ויתרצה, לכן ישראל שהוא מומר לעבודה זרה, או מחלל שבת בפרהסיה אין מקבלין ממנו קרבן, דמי שאינו בריצוי אינו בהקרבה, על אף שהקדיש המומר עולה והביאה למקדש, וא"כ למה לא יקיימו בה את דיניה? אלא שאין הקרבן ככל המצוות שהעיקר הוא מעשה, אלא העיקר הוא ה"אדם" המביא את הקרבן כדי להתרצות. ועל כן נאמרו הלכות מיוחדות לבעלי הקרבן, "אי אפשר שיהיה קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו"{רמב"ם כלי המקדש ו, א.}וכן צריך להקריב קרבן לשם בעליו, כי העיקר הוא האדם המקריב. שיביא קרבנו כדי להתרצות.
· "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'" בטעמי הקרבנות נאמרו ביאורים שונים. א. הרמב"ן כתב: בפעולות אדם נכללות שלשה דברים – מעשה דיבור ומחשבה.על כן חייבה התורה להביא קרבן על חטאו, ושיסמוך עליו כנגד המעשה, ויתוודה בפיו כנגד הדיבור, ושישרוף כלי העצה והמחשבה שהסכימו בחטא,והם הקרב ובכליות..וכשיעשה כל זה יחשוב שחייב מיתה בחטאו וראוי לעונש ארבע מיתות, וכששוחטה- הרי זה חרב, וכששורפה – מורה כאילו חייב שריפה,
ב. להחיות הכהנים מורי התורה.. שיפרנסם ההמון, ושיתכפרו הבעלים באכילת הכהנים למען יוכלו הכהנים לעסוק בתורה ובמצוה.
ג.הרמב"ם ב"מורה נבוכים" כתב: ענין הקרבנות לעקור ע"ז: לפי שהיה מנהג הקדמונים מהאומות שהיו מקריבים בהיכלות לכוחות העליונים ..וע"כ צותה התורה להקריב מינים אלו להקב"ה,כדי שיתפרסם שהדבר שהיו חושבים לעיקר חטא.. הוא עצם הכפרה.
· " והקריב מן התורים או מן בני היונה" הרמב"ן מבאר שבחר ה' בתורים ובני היונה, כי תורים לעולם לא יעזבו את בני זוגם, ואף כשימות לא יקחו אחר, ובני יונה נאמנים לבן זוגם כל זמן שחי בן זוגם, אבל אחר מותו יקחו אחר, אבל שאר עופות מחליפים את בני זוגם.
ועם ישראל נמשל ליונה" יונתי תמתי" ונמשלו לתורים " תורי זהב נעשה לך"
· מצוות המקיימם כאילו הקריב קרבן
א.כל מי שמוציא לקט שכחה ופאה ומעשר עני – מעלים עליו כאילו בית המקדש קייםוהוא מקריב קרבנותיו לתוכו,{תו"כ אמור כ"ג}
ב. כל המארח תלמיד חכם בתוך ביתו ומהנהו מנכסיו.. כאילו מקריב תמידין. {ברכות י:}
ג.כל המביא דורון לת"ח כאילו מקריב ביכורים. {כתובות ק"ה}
ד. כל המקיים מאה ברכות בכל יום, כאילו הקריב קרבן {לקוט מעין גנים}
ה.כל הנוטל לולב באגודו והדס בעבותו.. כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן. {סוכה מ"ה}
ו. מי שהיה עושה תשובה מעלין עליו כאילו עלה לירושלים ובנה את בית המקדש ובנה את המזבח ומקריב עליו כל הקרבנות שבתורה.{ויק"ר פ"ז ב'}
ז. מי שדעתו שפלה עליו מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם.{סוטה ה'}
ח. בזמן שבית המקדש קיים, אדם מקריב עולה-שכר עולה בידו, מנחה- שכר מנחה בידו. אבל מי שדעתו שפלה, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולן.{סנהדרין מ"ג.}
ט. בזמן שביהמ"ק היה קיים – אדם חוטא ומקריב קרבן, ואין מקריבין ממנו אלא חלבו ודמו ומתכפר לו, ועכשיו ישבתי בתענית ונתמעט חלבי ודמי, יהי רצון מלפניך שיהא חלבי ודמי שנתמעט כאילו הקרבתי לפניך.{ברכות י"ז}
ח. כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם.{מנחות ק"י}
ט. חביבין יסורין שכשם שהקרבנות מרצין, ולא עוד אלא שהיסורין חביבין מן הקרבנות, שהקרבנות בממון והיסורין בגוף.{מדרש שוחט טוב פ' צ"ד}
י. מאן דלעי בתורה, לא איצטריך לא לקרבנין ולא לעלוון.{מדרש הנעלם צו ל"ה א.}
י"א. כל מי שמשתדל בלימוד התורה, כאילו מקריב כל קרבנות שבעולם לפני הקב"ה. ולא עוד אלא הקב"ה מכפר לו על כל חובותיו.
י"ב. בני אל ירע לך , יש לנו כפרה אחת שהיא כעבודת ביהמ"ק – זו גמילות חסדים , שנאמר
"כי חסד חפצתי ולא זבח" {הושע ו,ו.}
י"ג.כל זמן שביהמ"ק קיים,מזבח שבו, הוא כפרה לישראל בכל מקומות מושבותיהם. ובחו"ל – חכמים ותלמידי חכמים הם כפרה לישראל… וכל הנזקק לחכמים ותלמידיהם ולתלמידיהם, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב ביכורים ועשה רצון אביו שבשמים.{סדר אליהו זוטא פ"ב}
ומצינו מצוות החשובות יותר מקרבנות א.הקרבנות לא היו קריבין אלא בפני הבית, אבל הצדקה והדינין נוהגין בפני הבית ושלא בפני הבית. הקרבנות אין מכפרין אלא לשוגג, והצדקה והדינין בין לשוגג בין למזיד. דהכתוב אומר "עושה צדקה ומשפט- נבחר לה' מזבח"{דב"ר ה' ג'}
ב.אמר הקב"ה חביב עלי חסד שאתם גומלים זה לזה יותר מכל זבח שזבח שלמה לפני.{ילקוט שמעוני הושע תקכ"ב}
ג. "קרוב ה' לנשברי לב" מלמד שכל מי שלבו שבור בכל יום, ורוחו נמוכה בכל יום, ודיבורו ממועט בפיו בכל יום, עמו השכינה מהלכת בכל יום, ולא עוד אלא שמעלה עליו הכתוב כאילו מזבח בנוי בלבו, ומעלה עליו עולות וזבחים לפני הקב"ה בכל יום, לפנינו ביטוי מופלא: "מזבח בנוי בלבו" {מדרש אותיות דרבי עקיבא השלם בבתי מדרשות דף שס"ט}
· "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח", מדוע נכתבה המלה "הכהן"? הרי יודעים אנחנו שאהרון היה כהן. אלא הפסוק בא ללמדנו שעבודת כהן גדול כשרה, רק כאשר הוא "בכיהונו". דהיינו כשהוא לבוש שמונת הבגדים של כהן גדול. לימד על כהן גדול שלבש בגדי כהן הדיוט ועבד, שעבודתו פסולה. (רש"י זבחים יח).והנה, המצוות הם הלבוש של האדם{רבי חיים ויטל} וכמו שכהן גדול אינו יכול להסתפק בבגדים של כהן הדיוט, כך גם אדם גדול אינו יכול להסתפק בעשיית מצוות בדרגה של אדם פשוט, והנה מצינו שהגמ' ביומא פ"ו שואלת, איזו התנהגות נחשבת לחילול השם? עונה רב: כגון אני, אם אני קונה בשר מקצב, ואינני משלם מיד,(וכשאני מאחר לשלם, הוא אומר שאני גזלן ולמד ממני להיות מזלזל בגזל. רש"י). אמר אביי: זה מדובר רק במקום שאין דרך הקצב ללכת ולתבוע מה שחייבים לו, ועל הלוקח להביא לו מעותיו לביתו. אבל במקום שהקצב תובע את החוב, אפילו אדם גדול אינו חייב לשלם מיד. וכאשר אביי היה קונה בשר בזוז, משני שותפים, ולא היה משלם מיד, היה נותן אחר כך, זוז לזה וזוז לזה, מפני שחשש שאם ישלם רק לאחד מהם, לא ידע חברו שאביי שלם, ויש כאן חלול השם. ואח"כ היה מקרב אותם יחד ועושה אתם חשבון, ואז היו נותנים לו בשר, גם כנגד הזוז השני. ר' יוחנן אמר: אם אני הולך ארבע אמות בלי ללמוד תורה ובלי תפילין, זה נקרא חילול ה'. משום שלא כולם ידועים שנחלשתי וקשה לי ללמוד, ולמדים ממני להיבטל מלימוד תורה.
· "ואם מן העוף עולה קרבנו לה' והקריב מן התורים או מן בני היונה את קרבנו", אמר ר' אבהו: לעולם יהיה אדם מן הנרדפים ולא מן הרודפים, שאין לך נרדף בעופות יותר מתורים ובני יונה. [בגלל קטנם וחולשתם}.אותם הכשיר הפסוק, להקרבה על המזבח.(ב"ק צג). והרמב"ם בהלכות דעות (פ"ה הי"ג)כתב: משאו ומתנו של תלמיד חכם, באמת ואמונה. אומר על לאו, לאו, ועל הן, הן. מדקדק על עצמו בחשבון, ונותן ומוותר לאחרים כאשר קונה מהם וכו'. ואם נתחייבו לו אחרים, בדין, מוחל להם. ולא יצר לאדם לעולם. כללו של דבר, יהיה מן הנרדפים ולא מן הרודפים, מן הנעלבים ולא מן העולבים. מסיים הרמב"ם אדם שעושה כך. עליו הפסוק אומר: "ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר".
ה"ראשית חכמה" {שער הענווה פ"ג} מביא מהרב יצחק מהעיר עכו ע"ה, ששמע מפי רבי מאיר, שאמר לו רבו, כי האיש אשר ידבנו לבו לתקן את מידותיו וליישר את דרכיו ומעשיו ולרדוף אחרי הענות בתכלית השלמות, להיות עלוב ולא יעליב אחרים, שומע חרפתו ולא משיב, מיד תשרה עליו השכינה, ולא יצטרך ללמוד מבשר ודם, כי רוח אלוקים תלמדנו.
פרשת זכור
· עמלק הראשון, בן בנו של עשו היה. אביו – אליפז בכור עשו, ואמו – תמנע בת אלופים מיושבי שעיר החורי שהיתה פלגש לאליפז וילדה לו את עמלק.
אמרו חכמים: תמנע זו ממזרת היתה. שהרי בסדר וישלח מונה אותה אחות לוטן שהיה בן שעיר, ובדברי הימים מונה אותה בבניו של אליפז ולא בבני שעיר – מלמד שבא אליפז על אשתו של שעיר ויצא תמנע מביניהם, והיתה אחות ללוטן אלוף שעיר – מצד האם, ואילו אביה – אליפז ולא שעיר. כשגדלה תמנע רצתה להדבק בזרעו של אברהם מפני גדולתם שהיתה ידועה בכל העמים, ובאה ליעקב ולא רצה לקבלה לפי שהיתה ממזרת, ובאה לאליפז ונעשית לו פלגש, פלגש לאביה. אמרה, מוטב תהא שפחה לאומה זו ולא תהא גבירה לאומה אחרת. הרי שעמלק בנה – ממזר בן ממזרת. אליפז אבי עמלק, גדל בחיקו של יצחק ונימול לשמונה ימים, לפי שכל זמן שהיה יצחק קיים, מל עשו את בניו וכל ילידי ביתו, ולכן עוד נותרה באליפז לחלוחית של מעשים טובים, ואילו עמלק בנו, נולד לאחר מות יצחק וכבר לא נימול, וגדל בחיקו של עשו הרשע וירש ממנו את השנאה שהיתה אצורה בלבו על יעקב אחיו, ועל בניו ובני בניו. אמר עשו לעמלק: כמה יגעתי להרוג את יעקב – ולא נתן בידי, תן דעתך לגבות נקמתי! אמר לו: היאך אני יכול להזדווג לו? אמר לו: המסורת הזו תהא בידך, כשתראה שנתקלו בדבר – הוי קופץ עליהם.
עמלק זה הראשון, האריך ימים הרבה. ראה ברדת יעקב ובניו מצרימה, וראה את בני ישראל בצאתם ממצרים לאחר מאתים ועשר שנים. וכשראה עמלק את בני ישראל יוצאים גאולים ממצרים ביד רמה, פרצה שנאתו כלבת אש ולקח את עמו וישם אורב לישראל בדרך, וישראל עייף ויגע ועמלק קופץ עליהם במלחמה מן המארב – ויבא עמלק.
· שבת זכור – שלפי הפורים מוציאין שני ספרי תורה, אחד יקראו פרשת השבוע, ובשני יקראו בו למפטיר "זכור את אשר עשה לך עמלק" שבסוף פ' "כי תצא", וקוראים אותה סמוך לפורים כדי לסמוך מחיית עמלק למחיית המן{רש"י מגילה כ"ט.} ובקריאה זו נקיים שתי מצוות: "זכור את אשר עשה לך עמלק".."תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח" פסוקים אלו פותחים בציווי "זכור" ומסיימים באזהרה "לא תשכח", ועל כן שבת זו "שבת זכור" על שם קריאה זו. יש שנתנו סמך לקריאת "זכור" פעם בשנה, מהכתוב "זכור אשר עשה לך עמלק.. לא תשכח", ושיעור השכחה מובא במסכת ברכות דף נח: שהוא י"ב חודש:
אין מצות מחיית עמלק משום נקמה על שהרע לישראל בצאתם ממצרים. המקרה ההוא היה רק סימן והתגלות רישעותו ושחיתותו, ומאחר שעמלק מקור הטומאה והניגוד של הקדושה – "כל זמן שזרעו של עמלק בעולם, לא השם שלם ולא הכסא שלם, אבד זרעו של עמלק – השם שלם והכסא שלם" {תנחומא פ' תצא} ומשום כך "מלחמה לה' בעמלק מדור דור"
· החינוך מביא שיש שתי מצוות בענין עמלק, זכירת עמלק ומחית עמלק, ומוסיף שזכירת עמלק נוהגת רק באנשים, ודבריו צריכים ביאור. דהיינו אומרים שמחיית עמלק שייך בגברים ולא בנשים, משום שאינן בנות מלחמה, אולם מה יש לחלק ביו אנשים לנשים בענין זכירת עמלק? אומר המהרי"ל דיסקין, מאחר ותכלית הזכירה כדי למחות את זרעו, ומאחר שנשים לאו בני מלחמה, לא עדיפה זכירה ממחית עמלק שהנשים פטורות.
· מדוע אין אנו מברכין על מחית עמלק? לפי שעל השחתה איןמברכין, ואפילו על השחתה של אומות העולם, כמו שמצינו שביקשו המלאכים לומר שירה על קריעת ים סוף, אמר הקב"ה מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?.
· הקריאה בפרשת זכור בשעתה היא מצות עשה דאורייתא, לפיכך היא חמורה, וצריך הקורא בתורה שיכון להוציא את הקהל ידי חובתם במצוה זו, והקהל צריך שיכון לצאת ידי מצות הזכירה בשמיעה מן הקורא כאילו היו קוראים בפיהם. וכן צריך העולה לתורה לפרשת "זכור" לכוון להוציא את השומעים גם ידי ברכת התורה שמברך לפני הקריאה, וכן השומעים יכוונו לצאת ידי חובתם בברכה שמברך.{ט"ז תרפ"ה ס"ק ב'}
· האם נשים חייבות בקריאת פ' "זכור"? נחלקו בזה הדעות. הפוטרים {בניהם החינוך} סוברים שנשים פטורות, משום שמלחמה ונקמת אוייב היא לאנשים ולא לנשים. ועוד דזמן מלחמה הוא ביום בלילה, ואף אם היא בלילה, אינה דוחה שבת. א"כ מחית עמלק היא מצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות. לעותם יש הסוברים שנשים חייבות במצוה זו, שהרי יש כאן גם לאוו "לא תשכח" ונשים חייבות בלאוו, אף אם זה דבר שהזמן גורם לו שיבוא. ועוד דהזכירה אינה שייכת למלחמה.וצריך תמיד לזכור. א"כ אינה זמן גרמא, ואף אם משום מלחמה , הרי מבואר במסכת סוטה דף מ"ד:שלמלחמת מצוה יוצאת אף כלה מחופתה.
וב"כף החיים" מובא: בשם "לימודי ה'" שנשים אינן חייבות לשמוע פ' "זכור". אבל בעיקר המצוה לזכור מעשה עמלק חייבות. שהרי היא מצוה שלא הזמן גרמא.ונשים חייבות.
· רבי פסח צבי פרנק זצ"ל בספרו "מקראי קודש" אומר: שמי שנוהג להתפלל בהברה אשכנזית, יש קפידא בשמיעת פ' "זכור" בהברה אשכנזית דוקא. וה"חזון איש" סבור שאין יוצאים בקריאת התורה בשינוי מבטא לאוו דוקא בפ' זכור..
· קריאת פ' "זכור" האם חייבת להיות בעשרה איש. "תרומת הדשן" כתב שצריך עשרה איש, אולם המ"ב כתב: לא ידעתי מנין לקח זאת, וא"כ חולה יוכל לקרוא לבדו בבית פ' "זכור".
ולמעשה חולה שאינו יכול לצאת מביתו או הכלוא בבית הסוהר, כל השנה כולה אסור לטלטל ספר תורה מבית הכנסת למקומו כדי שישמע קריאת התורה, אולם בשבת זכור כיון שמצוה זו מצוה מן התורה –מותר לטלטל עבורו ס"ת כדי שיקיים את המצוה. {וי"א שדין זה נוהג גם בשבת פ' פרה} י"א שאם לא שמע פ' זכור, יוצא בשמיעתו בפורים קריאת פ' "ויבא עמלק".
הקרבת הנפש בתפילה – סיפור
בסיפור הבא מתואר כיצד הקריב החפץ חיים את נפשו עבור הצלת חייו של חולה, כיצד צם, התפלל ומסר את נפשו. והכל בהצנע לכת שאין כדוגמתו: תלמיד, אשר אובחנה אצלו מחלה שאיימה על חייו, בא לפני רבו ה"חפץ חיים" בראדין כדי לבקש ברכה. הרופאים כבר אמרו לתלמיד ולמשפחתו שאינם יודעים מזור למחלתו, ועם כל יום נוסף, שחלף, איבדו הקרובים תקוה. ה"חפץ חיים" הקשיב לתלמיד הצעיר ואמר לו שיתן לו עצה בתנאי שלעולם לא יספר על כך לאיש, התלמיד הסכים מיד.
הפנה אותו החפץ חיים לתלמיד חכם מסוים המתגורר בעיירה קטנה. "ספר לו על מצבך ובקש ממנו ברכה", אמר ה"חפץ חיים", "הוא יתן לך ברכה ובעזרת ה' יתברך אתה תחלים".
הצעיר שמע בקול רבו ופנה מיד לאותו תלמיד חכם, ואכן, תוך תקופה קצרה ובאופן לא יאומן הוא החלים. הוא המשיך בלימודיו בישיבה, ובסופו של דבר עקר מראדין, הקים משפחה, וכפי שהודרך, מעולם לא סיפר לאיש אודות מאורעות אלה.
אחרי למעלה מעשרים שנה חלתה גיסתו של אותו תלמיד במחלה מסתורית ל"ע. עד מהרה התברר לו שהיא סובלת מאותה מחלה שהוא סבל ממנה בעבר, אך הוא לא אמר דבר. אשתו זכרה שפעם דיבר על מחלה מסתורית שסבל ממנה בעבר, אך בכל פעם שדיברה על כך, הוא התחמק וסירב לדבר. ככל שניסה לערפל את דבריו לחצה עליו אשתו שידבר בתקוה שסודו יעזור להציל את חיי אחותה. גם אשתו וגם גיסתו הפצירו בו לגלות את אשר קרה לו ואיך נרפא הוא הסביר להם שזהו סוד שנבצר ממנו לגלותו, אך הן עמדו בשלהן.
לבסוף נחלשה התנגדותו והוא חשב באופן הגיוני שאחרי כל כך הרבה שנים שהוא כבר מילא אחר אזהרתו של ה"חפץ חיים" יכול הוא לגלות, וסיפר לאשתו את אשר קרה לו. הוא סיפר על הופעתו לפני רבו ועל עצתו של הצדיק ללכת אל תלמיד חכם מסוים בעיירה קטנה הרחוקה מראדין. אשתו וגיסתו נתמלאו תקוה, אולי תהא זו הצלתם. זמן קצר לאחר מכן, החל להרגיש רע. הוא נבהל מאד, ואמר לאשתו שעליו לנסוע מיד אל ה"חפץ חיים".
הוא עשה את הדרך הארוכה בחזרה לראדין אל ה"חפץ חיים" שהיה אז זקן וחלש.
ה"חפץ חיים" זכר את פגישתם והקשיב בשקט לסיפורו של האיש, ואז דיבר בשקט ולאט: "הלואי ויכולתי לעזור לך, אבל מה אוכל לעשות? כשהיתה לך המחלה הראשונה, הייתי צעיר וצמתי ארבעים יום עבורך, כדי שתתרפא. היום אני כבר זקן מדי ואינני יכול לצום כמו אז".
לא רק שה"חפץ חיים" צם במשך ארבעים יום עבור תלמיד אחד, אלא שהעמיד את הדברים בצורה כזו שיראה כאילו הודות לברכתו של תלמיד חכם אחר הוא נרפא ממחלתו.
מדור השאלות
¨ "דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם אדם כי יקריב", במסכת קידושין (לו, א) מבואר, כי נשים התמעטו מכל עבודות הקרבן, כגון תנופה, הגשה, קמיצה, הקטרה, מליקה, קבלה והזאה, לפי שנאמר בהם: "בני ישראל", ודורשים: "בני ישראל ולא בנות ישראל".והקשו התוספות: לשם מה זקוקים אנו לדרשות מיוחדות כדי למעט נשים מעבודות הקרבן, והלא עבודות הקרבן אינן נוהגות אלא ביום ולא בלילה, שנאמר: "ביום צוותו",וא"כ זו מצוות עשה שהזמן גרמא שנשים פטורות"? קשה: מה קושיה היא זו, והלא גם הקרבת הקרבן עצמו היא מצות עשה שהזמן גרמא, שכן אין מקריבים אלא ביום ולא בלילה, כנלמד מן הכתוב "ביום מותו". ולאחר שראינו שהתורה חייבה גם את הנשים במצות הקרבנות למרות שהיא מצות עשה שהזמן גרמא, שוב יש לחייבן בכל עבודות הקרבן למרות שהן מצוות עשה שהזמן גרמן, ועל כן הוזקקה התורה לדרשות מיוחדות כדי לפטור את הנשים מעבודות הקרבן?
תירוץ: חובתן של הנשים להביא את קרבנותיהן איננה מוגבלת ליום בלבד, משום שהחיוב לטרוח ולהביאם מוטל עליהן גם בלילה, אלא שההקרבה בפועל אינה מתאפשרת אלא ביום, לפיכך אין להתייחס למצוה זו כמצות עשה שהזמן גרמא. לעומת זאת, מצות עבודת הקרבנות הינה חובה ביום בלבד, ודינה ככל מצות עשה שהזמן גרמא שנשים פטורות.
תירוץ נוסף: על אף שהבאת הקרבן הינה מצות עשה שהזמן גרמא – חייבה תורה את הנשים, כדי שתהיה להם האפשרות להתכפר על חטאיהם, אך אין ללמוד מכך לשאר מצוות שהזמן גרמן שאין צורך שדווקא נשים יעשו אותם כדי להתכפר.
פרשת זכור
¨ "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח", פירש רש"י: "תמחה את זכר עמלק – מאיש ועד אשה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה, שלא יהא שם עמלק נזכר אפילו על הבהמה, לומר: בהמה זו משל עמלק היתה. קשה: כיצד, אם כן, קיבלו מרדכי ואסתר את בית המן שהיה מזרע עמלק? תירוץ: יתכן, כי אף שמרדכי ואסתר קיבלו את בית המן מהמלך אחשורוש, הם לא השתמשו בו, ואף לא קיבלו אותו לבעלותם, בגלל האיסור להנות מרכוש זרע עמלק. תירוץ נוסף: בית המן שניתן למרדכי ואסתר על ידי המלך אחשורוש, לא היה קנינו הפרטי של המן, כי אם בית ששייך למלוכה, ואשר המן קיבל אותו מהמלך, כדרך המלכים אשר נותנים בתים לשריהם. א"כ, לא היה עליו דין של רכוש עמלק, ואין צורך לאבדו.
![]()
