מדרש מופלא מופיע בפרשתנו: "אגריפס המלך ביקש להקריב ביום אחד אלף עולות. שלח ואמר לכהן גדול: אל יקריב אדם היום חוץ ממני. בא עני אחד ובידו שתי תורים. אמר לכהן: הקרב את אלו. אמר לו: המלך צוני ואמר לי אל יקריב אדם חוץ ממני היום. א"ל: אדוני כהן גדול ארבעה אני צד בכל יום, ואני מקריב שנים ומתפרנס משנים, אם אי אתה מקריבן אתה חותך פרנסתי. נטלן והקריבן. נראה לו לאגריפס בחלום קרבן של עני קדמך. שלח ואמר לכהן גדול: לא כך צויתיך אל יקריב אדם חוץ ממני היום? א"ל: אדוני המלך בא עני אחד ובידו שתי תורים אמר לי הקרב אלי את אלו. אמרתי לו המלך צוני, ואמר לי אל יקריב אדם חוץ ממני היום. אמר ארבעה אני צד בכל יום, ואני מקריב שנים ומתפרנס משנים. אם אי אתה מקריב אתה חותך את פרנסתי. לא היה לי להקריבן? א"ל: יפה עשית כל מה שעשית".

כאשר ננתח את סיפור המדרש מוסר השכל חשוב מונח כאן. כאשר שוקלים זה לעומת זה את קורבנות אגריפס ואת שתי התורים של העני, הרי שאין כל יחס ביניהם. ראשית, קרבן עולה הוא החשוב ביותר, כיון שכולו לה', ואין לבעלים או לכהנים חלק בו. שנית, הכמות אלף עולות, כמות אדירה. שלישית, הכל ביום אחד כמעט כמו כל קרבנות התמיד המוקרבים במשך כשנה וחצי.  (בשנה: 354 ×2 = 708. בחצי שנה 354. סה"כ 1,062)

המבקש הוא המלך בכבודו ובעצמו, שהוא האישיות הראשונה במעלה.

ולמרות הכל, קרבן העני, שתי התורים, גברו עליו, וכפי שהראוהו מהשמים "כבר קדמך עני".

למדנו גדולתו של המלך שביטל רצונו מפני עני אלמוני, ולמדנו כי טהרת הלב והחפץ הכֵּנֵה שקולים לפני הקב"ה יותר מכל. ועל כך תפילותינו "וטהר לבנו לעבדך באמת".