"אמא
עברו שלושים יום מאז נפרדנו ממך. קשה לעכל את עצם הפרידה ואת עובדת היותה סופית ומוחלטת. נדמה שכל הקלישאות מקבלות משמעות מציאותית. בכל רגע נדמה שהנה את חוזרת, וכבר אפשר כמעט לשמוע אותך קוראת ליוכי שתבוא אלייך. היעדרותך בלתי נתפסת. את היית כל כך נוכחת ודומיננטית, שהחלל שנשאר אחרייך קשה מנשוא. ברגעים השקטים, כשאני לבד, אני מעמיק במחשבה על עצם הליכתך מחיינו, מנסה להפנים באופן הכי אמיתי שיותר לא אמצא אותך מחכה בבית. אמא, אלו הם הרגעים הקשים ביותר בהם אני מגלה שגם באופן המודע ביותר, היכולת שלי לקלוט את חסרונך מוגבלת ביותר.
לפני כתיבת מילים אלו, בקשתי מציפי ויוכי להעלות נושאים שמאפיינים אותך. כאלה שישוייכו אלייך ולמעשייך. כל-כך הרבה נושאים רשמנו שהדף קצר מלהכיל את כולם.
בראש ובראשונה היית אישה יראת שמיים. אדיקותך, והקפדתך על כל מצווה קלה כבחמורה הייתה לשם דבר. כך הנהגת את הבית, וכך חינכת אותנו. במשך כל שעות היום היו התפילות נישאות על שפתייך. מאחר ולא למדת קרוא וכתוב, ואנחנו יודעים כמה זה חסר לך, היית נוהגת לשבת לצידו של אבא ולשנן חרש את כל מילות התפילה בע"פ. מעולם, גם בימייך האחרונים לא הכנסת דבר לפיך מבלי שנשאת ברכה לקב"ה.
המאפיין השני הבולט באישיותך הייתה הנתינה. כל-כך הרבה נתינה. יעידו על כך עשרות אלפי כוסות קפה שהיית מכינה ושולחת לבית הכנסת בכל מועד אפשרי, – בלילות של סליחות, בחגים, שבתות, ובכל מועד שרק ניתן. מלבד זה, הכנסת אורחים מעולה. לא פעם היינו עדים למחזות בהם את עומדת במרפסת של הבית, ומזמינה ומפצירה באנשים להיכנס להתארח, לשתות ולאכול. גם כשנענת ב"תודה, אבל לא תודה", לא הרמת ידיים. טוב, היית נוהגת לפייס, אז אולי רק כוס קפה, ותפוח, שנביא קצת פיצוחים, יש גם מרק.., לא היית מוותרת.
כשהיינו קמים בבוקר ומוצאים במטבח סופגניות זלביה טריות ופריכות – ידענו שמישהו יושב שבעה. זה כלל לא היה חשוב אם היכרת את המשפחה האבלה, או לא. מה זה משנה, יש הזדמנות למצווה, ואת כמובן לא תפספסי אותה. היית משכימה קום, לשה בצק ומטגנת את הסופגניות, קילו סוכר, קצת קפה, עוף שלם, והזלביה, בתוך הסל, ועוד לפני שהתעוררנו כבר היית לפי רוב בחזרה בבית, כאילו לא עשית דבר. בסתר, בצנעה, שלא על מנת לקבל פרס.
ואם מדברים על מתן בסתר, לא הופתענו לשמוע על נידבות ליבך. אחרי מותך הגיעו שמועות ועדויות על נתינתך, על הצדקה. לפעמים היינו מבקשים ממך לרסן את הנתינה, כשהיית שומעת ברדיו על מקרה כזה או אחר. לנו, כילידי הארץ, היה יותר משמץ של חשד שמדובר בספקולציה רגשית שנועדה לסחוט כספים מאנשים רגישים כמוך. לא אבית ולא הקשבת, המשכת לתרום ולתת, ולהטיף שזאת היא מהות הנתינה מתוך אמונה בדרך, ורצון אמיתי וכנה לסייע לזולת. אני זוכר מצבים בהם נכנסתי לבית לביקור ומצאתי אותך טורחת סביב אלמוני היושב וסועד את ליבו. שאול, שכולנו היכרנו כ"שאול מה שעה" שהיה חוסה במוסד שנסגר לפני למעלה מעשרים שנה, המשיך להגיע אלייך מחיפה, בתדירות של מספר חודשים. אכל משהו ושתה משהו, ולקח את מה שקבל בשקט ובהסתרה, ישירות לתוך כף היד או כיס המעיל, אמר תודה יפה, ומלמל ברכה על קיומך הטוב והתפנה עד לפעם הבאה. לא פעם הייתי חוזר הביתה לגרופית לאחר ביקור בנס ציונה, ומוצא שטרות של כסף חבוי בינות לבגדים, או בן דפי ספר שהיה בתוך התיק. במקום לתת לי את הכסף ביד ולהתווכח על קבלתו, העדפת לקבוע עובדה. גם כשהתרעתי בפנייך שהכסף עלול ללכת לאיבוד באופן שבו את בחרת להחביאו, לא חדלת מנוהג זה. לפני קצת יותר משנה קראת לי לחדרך, והושטת לי מעטפה ובה היו חבילת שטרות. כשהשבתי את ידי ברתיעה, הגבת בקוצר רוח. "קח את הכסף" אמרת לי, "ותבטיח לי שכשרנן יגיע לגיל מצוות תרכוש לו את התפילין הראשונות בכסף הזה, ותגיד לו שזה מסבתא זרעה"
אמא, קשה מאד לספר עלייך. המילים מבקשות להתפרץ והבלבול אוחז בי, וכל זה, בגלל שפע הנושאים והמקרים שניתן לספר עלייך ועל תכונותייך הטובות. אבל בלתי אפשרי שלא להזכיר את היותך פעילה במגוון של נושאים ותחומים בחיי הקהילה הבחאנית. בשמחות היה קולך נישא בשירת הנשים גבוה גבוה מעל כולן. היית חרזנית מעולה, ולא פעם הייתה השירה נקטעת בהתפרצות של צחוק בגין הברקה חרזנית שלך. להבדיל, בעיתות אבל, היית מבין הנשים המוכשרות שידעו להביא את קהל שומעיהן לידי בכי כשנשאת קינה על מותו של אדם זה או אחר. לצערנו הרב, לא נותרו נשים רבות שיש להן את הכישרון המבורך הזה, ולא הצלחנו להביא אפילו מקוננת אחת לרפואה שתשא קינה עלייך.
בשנים האחרונות אנחנו, בני הדור השני של הבחאנים, רואים איך מסתלק לו דור מן העולם, ואיך מורשת עשירה וחשובה נעלמת מנוף חיינו. לחלקנו היה מאד חשוב לשמר את המורשת. עבורנו, היית מקור מידע בלתי נלאה. הזיכרון הפנומינלי שבו ניחנת גבר על כל השמועות וההשערות. בכל פעם שנגשנו לבחון עובדות מסויימות באמצעות הצלבת מידע, הייתה הגרסה שלך המדוייקת עד למאד, ברמה של מספרים, כמויות, שמות, תאריכים ומקומות. היינו עומדים נפעמים והמומים מכמות המידע שאגרת ואצרת בתוכך. לי זה היה מקור לגאווה ענקית מהולה בתקוות שווא שתכונה זאת תעבור גם אלי. אחת ההנאות שלך הייתה לשבת לשיחות על קורות העלייה בתימן, ההתבססות בארץ, קשיי ההתפרנסות, ועד כהנה וכהנה מהווי החיים של הקהילה הבחאנית בישראל. פעם, הצבתי מולך מצלמה ובקשתי אותך לספר לי את קורות המשפחה בתימן והעלייה לארץ. את היטבת את ישיבתך, ופצחת בסיפור ארוך, גדוש פרטים ותיאורים חיים וצבעוניים, תוך שאת בוחנת את מצב ערנותי. פה המקום להודות שאכן נרדמתי מספר פעמים במהלך הראיון החד צדדי הזה. וכן הספקת בין השאר להחליף כשלוש קלטות במהלך דברייך. היית אשת שיחה מעניינת ומרתקת, והראיה לכך היא כמות האנשים שהיו מגיעים אלייך לשיחה על ימים עברו.
כדמות מובילה במשפחה, תמיד נזכור אותך כאישה ואמא דומיננטית. נמרה הנלחמת על גוריה. כילד ואפילו כאיש בוגר, חשתי מוגן מפני כל דבר כשהייתי בסביבתך. אבוי היה לילד שהיה פוגע בי בילדותי. לא היית מוותרת ולא חוששת מדבר. תכונת הצדק הייתה טבועה בך לעומק והיית מביעה אותה ללא כחל וסרק מבלי להירתע ממעמדו של העומד לפנייך.
כשהגעתי לגיל בר מצווה לקחת אותי יום אחד לקופת חולים. נכנסנו לחדר של רופא אחר, לא לרופאה הקבועה שלנו. להפתעתי, נגשת לרופא כשאת הודפת אותי לכיוונו, והטחת בו ללא כל התראה מילים חריפות על כך שלפני שלוש עשרה שנה בעודי עובר ברחמך, הוא ביקש להרגני. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. הרגשתי לבושתי מבוכה רבה, לא הבנתי למה אימי מתנפלת על הרופא המסכן שלא פצה את פיו, ורק ישב ובהה בה בתדהמה רבה. לאט לאט שככה הסערה בחדר ומתוך חילופי הדברים הבנתי את הסיפור שלא שמעתי עד לרגע זה. כשאימי הרתה אותי, אותו רופא דרש ממנה לבצע הפלה, בטענה שהיא לא תשרוד את ההיריון וכי לשנינו צפוי מוות. אימי מספרת שהוא דחף אותה החוצה מחדרו כשסירבה בתוקף להצעתו תוך שהיא מציינת שההחלטה הזאת נתונה בידיו של הקדוש ברוך הוא בלבד. עכשיו, כשעמדתי לחוג את בר המצווה שלי, בקשה אימי לסגור חשבון עם הרופא, והזמינה אותו לחגיגת הבר מצווה שלי. נמרה כבר אמרתי ? עם זאת לא איבדת את חן נשיותך אפילו לרגע אחד. נשיותך הייתה נישאת בגאון, בגאווה, עד שלעיתים נדמה לי שיישמת את הפמיניזם באורח מקורי לך, תוך שמירה על כבודך כאישה וכיהודיה יראת שמים. מלבד ניהול משק הבית באופן מפואר, היית שותפה מלאה לפרנסת הבית. לא פעם הזכרת בצניעות המהולה בגאווה עצמית את תרומתך לבניין הבית ולפרנסתו. אני זוכר אותך, אמנם במטושטש, עובדת על הנול ביחד עם אבא. עבודה פיזית שדרשה מלבד מיומנות אמנותית, גם כח סיבולת ויכולת פיזית לא פשוטה. במקביל המשכת לפתח את כשרונותייך ואת יכולתך הנדירה לשלב עשייה עצמית במגוון של תחומים. מי לא מכיר את הטבון שהיית דואגת לבנות ולתחזק בכל פעם מחדש. שמעם של הפיתות שלך יצא למרחוק. גרעין נח"ל שלם חי מהכעך שלך כמעט חצי שירות צבאי. כשהייתי מקבל חבילה מהבית, היינו עטים על האריזה ומסלקים את כל הצ'ופרים בתקווה להגיע לשקית נייר שפעם הייתה מכילה קמח, ובתוכה היו סדורות בצפיפות עשרות כעכים פריכים שנהננו ללעוס עם שלוק של מים מהמימיה במסעות רגליים ארוכים וקשים.
היום זה באופנה שכולם ממחזרים חומרים, אבל את היית כבר פעילה בתחום לפני עשרות שנים. הצנע וקשי הפרנסה הביאו אותך לקיום צורכי הבית באופן שלא יחסר דבר. לצורך זה נדרשת למעשי להטוטים. מעולם לא ראיתי אותך משליכה מזון. אף שמעולם לא היה חסר אוכל מבושל זמין למאכל, לא היית מגיעה למצב שאוכל יושלך לפח. אפילו את שאריות הלחם היבש היית אוספת, מרטיבה ומפזרת לציפורים ושאר בעלי כנף, שתמיד ידעו להגיע. החתולים שבשכונה הם כנראה החתולים היחידים בעולם שהתרגלו לאכול בשר ומרק מתובלים בחוויג' תימני עסיסי. בשנות חייך האחרונות איבדת כמעט לחלוטין את כושר הראיה. אבל בשנותייך הצעירות יותר ועד כמה שראייתך אפשרה זאת, היית אוספת את הלולבים בכל סוף חג סוכות, מייבשת וקולעת מהן סלים ומגשים של פטור. גם בגינה השארת את חותמך. גינות תבלינים שהיית מגדלת בכל פיסת קרקע פנויה. אם נתאמץ קצת, ניתן יהיה למצוא פה ושם בגינה תבלין מסויים שנבט בגשם האחרון ומנסה להיאחז בקרקע. מה לא היית מגדלת: כבזרה, פטרוזיליה, פלפלים חריפים אימתניים, פול, שעועית, וגולת הכותרת של גידולייך, במאמץ משותף עם אבא – עץ הקפה שעומד במלוא תפארתו בחזית הבית ומהווה אטרקציה לכל מי שמבקר. למרות שאקלימה של נס ציונה אינו מתאים במיוחד לגידול קפה, דומה שכפית את רצונך על תנאי הסביבה והעץ, והצלחת להפיק ממנו פרי רב וטעים.
אני זוכר אך היית עומדת מול המראה ומתאפרת. כוחול. הבקבוק הקטן, מכחול הכסף המעוצב, צליל הנקישות בצוואר הבקבוק, והכנסת קצה המכחול לעין, עצימה ומשיכה ישרה ובוטחת. אחר כך במשך דקות ארוכות היית עונדת את תכשיטייך המעוצבים. החגורה, הרביד, השמירה, והטבעות המיוחדות שהלהיבו את דמיוני כילד. הימים ימים עברו, היינו נוסעים לשמחות ברחבי הארץ בתחבורה ציבורית. אבא, אני, ואת עדויה במיטב התכשיטים והבגדים, מושכת את עין האנשים בכל מקום. יופייך היה נקי, אמיתי, טהור. והופעתך קיבצה זרים ומכירים סביבך. מעולם לא נרתעת מחברה. באדיבות ונועם היית עונה על שאלות שנשאלו על התכשיטים והבגדים, ובסבלנות אין קיץ היית מוצאת תשובה לכל שואל.
דוד יפת מספר שהיית מבוקשת מאד בקרב הצעירים בביחאן. המוהר שנקבע עבורך היה גבוה במיוחד, וזאת לנוכח העובדה שהיית אישה גרושה עם ילד. למרות מצבך האישי הלא פשוט הביקוש לשאתך לאישה היה רב, אבל היה זה אבא שזכה בך. לפי התמונה שנותרה מימים ראשונים בארץ, הייתה זאת זכייה מעולה.
שלוש שנים לאחר שנולד, נפטר אחי הבכור שלום, סמוך מאד לעלייתכם לארץ. למרות שנפקד מחיינו, שלום היה נוכח מאד. גדלנו בצל כאבך כאמא שכולה. כמעט בכל הזדמנות היית מספרת עליו, ומבכה את מותו בטרם עת. לעיתים היית מתארת את המפגש המחודש איתו בעולם הבא. תמיד הזכרת ששלום ימתין לך בכניסה לגן עדן עם כוס מים, להרוות את צימאונך. אז אני מקווה ששלום נהנה מחברתך המחודשת, ואני בטוח שביצע את תפקידו ללא כל דופי. שלום המתין לך בסבלנות שישים שנים, והוא בהחלט ראוי לחברתך.
לך שלום אחי הבכור, יש לי בקשה אחת. שמור על אמא. שמור עליה עד שכולנו נגיע למקום שבו אתם נמצאים ונתאחד מחדש.
אמא, מפה אנחנו חוזרים הביתה, לבית שתמיד יחסר אותך בכל רגע ובכל מצב. אבא שבור לחלוטין ממותך, יוכי ממאנת להאמין שהלכת מבלי לשוב, וציפי מתמודדת עם כאבה ביחד עם בעלה משה, ילדיה ונכדיה שהספקת לראות עוד בימייך האחרונים. אני ומשפחתי מנסים להתמודד עם הליכתך, וכרגע זה לא כל כך מצליח. השתדלנו כולנו בכל דרך לעשות לך שבעה כפי שהיית רוצה וכפי שהיית ראויה לה. השבעה התקיימה אודות לעזרתם של בני משפחה רבים. כולם סייעו ותמכו, והיו שם למעננו ברגעים הקשים. אחד מהם היה יוגב שהיה לך ספק נכד ספק בן זקונים, ולנו ספק אחיין ספק אח צעיר. יוגב לקח אחריות, ומתוך כאבו העמוק ארגן לך את השבעה תוך שהוא דואג לביצוע החלק הפורמאלי שכלל את האירוח, וכן לחלק הדתי שכלל ארגון תפילות וקינות לפי המסורת והמנהגים של הבחאנים. אני בטח לא מחדש לך דבר אמא, לפי אמונתנו, היית נוכחת בבית במהלך הימים האחרונים, ואת עדה לכל המתרחש. אז אני, ובשם כולנו, מקווה שעמדנו בציפיות שלך, ולא אכזבנו אותך. ורק רוצים שתדעי שכל מה שעשינו עשינו לכבודך ולמען זיכרך.
לפני סיום אני מבקש את סליחתך על שלא תמיד הייתי סבלן וקשוב לך. וכֶּן אמא, את כל כך צודקת, את מה זה חסרה לנו, שאין לי מילים.
אמא, אנחנו הולכים אבל לוקחים אותך איתנו עמוק בתוך הלב לכל מקום שבו נהיה.
תהי נשמתך צרורה בצרור החיים אמן".
לכתבה על פטירתה של גב' זרעה מעודה ע"ה במדור "זכרון להולכים" לחצו כאן
![]()
