חג הפסח מספר למעשה, את סיפור לידתו והתהוותו של העם היהודי. מעם של עבדים, נבחר העם היהודי על-ידי אלוקים להיות עם-סגולה – קריטריון התחלתי שנועד להעניק לו את התורה ולהעביר באמצעותו את האמונה בא-ל אחד לכל האנושות.
החג הזה מכיל את כל המרכיבים של ההווייה היהודית: גלות, סבל, אמונה, ניסים, חירות וגאולה. מרכיבים אלו משולבים זה בזה לאורך כל ההיסטוריה היהודית, ובחג הפסח הם באים לידי ביטוי חזק ומוחשי.
דגש רב מושם בחג-הפסח על הילדים. הם ה'כוכבים' האמיתיים של ליל-הסדר. הם אלו ששואלים את ארבע הקושיות, וההגדה היא בעצם תשובה אחת ארוכה לכל שאלותיהם. מנהגים רבים בליל-הסדר נועדו למטרה אחת ויחידה – לעורר את התעניינותם של הילדים. אנו מכירים גם את ארבעת הבנים, ואת הציווי החוזר ונשנה: "והגדת לבנך".
חג הפסח מבטא את החשיבות העליונה שהיהדות מייחסת לחינוך ולהעברת הזהות היהודית לדור הבא. בנקודה זו טמון סוד הישרדותו של העם היהודי למרות הפיזור, הנדודים, והסבל הרב שעבר עליו. יהודים זכרו תמיד, כי אין ערך עליון יותר מגידול דור יהודי שורשי, חדור הכרה יהודית גאה, וקשור למקורותיו.
כשאנו חוגגים את חג הפסח כהלכתו ומקיימים את מצוותיו ומנהגיו, אנו ממשיכים את המסורת היהודית ומעבירים את המסר לדור הבא.
חג הפסח ידוע גם בשם 'חג החירות'. הכמיהה האנושית הבסיסית לחירות מבטאת את רצונו של האדם לעשות את מה שהוא רוצה באמת לעשות, ולא מה שאחרים רוצים שיעשה. חירות פירושה – מתן 'אור ירוק' טוטאלי לאינדיבידואל שבאדם.
אך מתברר, שגם בלי פרעה בסביבה, עדיין צריך לקרוע את ים סוף כדי להגיע לחירות… אדם, שעל פניו נראה כי הוא חופשי יותר מכל ציפור שיר, עשוי להיות משועבד בכל רגע ורגע. משועבד לעצמו. להיות עבד ליצריו, להרגליו, לחולשותיו. חירות אמיתית פירושה – שאדם מצליח להיחלץ מהכבלים האישיים ולתת ביטוי ל'אני' האמיתי שלו.
המהות האמיתית של כל יהודי היא הנשמה האלוקית שבקרבו. זו כבולה על-ידי הגוף החומרי, תשוקותיו ורצונותיו. היהדות מחנכת אותנו להיאבק בשעבוד הפנימי הזה ולשאוף לחירות נפש אמיתית- להגיע למצב שנוכל לעשות את מה שהנשמה היהודית שלנו מבקשת.
חירות כזאת יכולה להיות מושגת רק על-ידי התורה והמצוות. באמצעותן יכול האדם לעמוד מול יצריו וחולשותיו, ולגלות את הנשמה שבתוכו. לכן אמרו חז"ל: "אין לך בן-חורין אלא מי שעוסק בתורה".
אחד מסמלי החג המובהקים היא המצה. החמץ והמצה עשויים מאותם חומרים – קמח ומים. ההבדל הוא, שהחמץ תופח ואילו המצה נשארת בגודלה הטבעי. יש בכך משמעות סמלית: חמץ מסמל גאווה והתנשאות. מצה מסמלת ענווה וצניעות.
בחג הפסח אנו נאבקים בגאווה האישית. אנו מבערים אפילו פירורים קטנים של 'חמץ' – של גאווה, ומכניסים פנימה את ה'מצה', הענווה והצניעות. היהדות רואה בגאווה האישית את המקור לכל החטאים כיוון שהיא מונעת מן האדם להכיר בחולשותיו ומציבה טריז בינו לבין זולתו ובינו לבין הבורא, כפי שאומר הקב"ה על גאוותן: "אין אני והוא יכולים לדור בעולם".
חג הפסח מלמד אותנו את ערכה של הענווה. לא להתנפח מעבר לממדים האמיתיים, לא להתנשא על הזולת. להיות פתוח תמיד ללמוד ולהשתפר, ולהכיר באפסותנו מול גדולתו של הבורא.
![]()
