את פסק הדין הזה צריך לקרוא בעיון כל מי שמחזיק בקרקע חקלאית במקום כלשהו בארץ ומצפה בכיליון עיניים ליום שבו היא תופשר לבנייה. שופטי בית המשפט העליון יוסף אלון, אילה פרוקצ'יה ועדנה ארבל קבעו בשבוע שעבר כי ציפיות של בעלי קרקע חקלאית להשבחת הנכס אינן מחייבות את המדינה וכי טובת הציבור קודמת. קרקע חקלאית היא קרקע חקלאית, והפיכתה לשכונת מגורים אינה מובטחת, גם אם בשלב כלשהו נדמה היה כי הקרקע אכן מיועדת לבנייה. רשויות התכנון יכולות לשנות את החלטתן אם זו נעשית מסיבות של טובת הציבור. בשלבי התכנון "ייתכן ויהיו שלבים שייטעו בלבם של בעלי העניין ציפיות, משאלות או תקוות באשר להשבחה עתידית של נכסיהם", כותבים השופטים, "אולם אין בין משאלות וציפיות אלה לבין זכות קניינית ולא כלום".

נוכחותם של אירוסים היתה למכשיר רב עוצמה במאבק נגד תוכניות בנייה; כך גם בנתניה, שם צומצמה תוכנית בנייה גדולה הנקראת "עיר ימים" כדי לשמר את הנוף. מאבק נוסף התנהל באזור הגלבוע, שם בוטלה התוכנית להקמת יישוב חדש ושמו מיכל. טעות לחשוב כי ארגוני הסביבה וועדות התכנון מגינים רק על פרח נדיר. המאבק הוא על שטחים פתוחים וירוקים שמספקים אוויר לנשימה לתושבי המדינה מול בנייה מואצת וחונקת. הקמת עוד ועוד בתים צמודי קרקע במקום בנייה לגובה גוזלת מהציבור שטח ירוק, ובמדינה צפופה כל כך יש לכך השלכות בריאותיות של ממש. לרשויות התכנון יש סיבה טובה לשקול את הנזק מול התועלת בהפשרת קרקע חקלאית לבנייה. העובדה שמאבקים כאלה נוחלים הצלחה וגם ראשי ערים ומועצות מצטרפים אליהם היא מעודדת.

לכתבה המקורית ב"הארץ"