· "אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אלהם לנפש לא יטמא בעמיו" לכהן אסור להיטמא בכל אופן שחלה עליו טומאת מת, במגע במת, במשא מת, ובכניסה לאוהל שיש בו מת, "בני אהרן" מוזהרים על איסור טומאה למת, ולא בנות אהרן הוזהרו על טומאת מת, שנאמר "בני אהרן" ולא בנות אהרן, וכן חלל {הנולד מכהן שנשא אשה באיסור כהונה} מותר להטמא, שנאמר "בני אהרן" עד שיהיו בכיהונם, אולם כהנים בעלי מומין אסורין להטמאות למת.
· "לא יטמא בעמיו" פרש"י יצא מת מצוה שהכהן נטמא אליו, ה"חפץ חיים" מפרש "בעמיו" כשיש ישראל שיקברוהו אסור לכהן להיטמא: משמע שאם יש רק גוי שיכול לקוברו, הוא נחשב למת מצוה והכהן צריך להיטמא אליו. ולכאורה תמוה, דבשו"ע {או"ח תקכ"ו ס"א} נפסק שהמת ביום טוב ראשון, יתעסקו בו הגוים, ובסעיף ב' שם כתב שאסור להלינו ליו"ט שני כדי שיתעסקו בו ישראל. וב"שער הציון" וב"ביאור הלכה" מבואר דלא מלינים לכבודו כדי שיקבר ע"י ישראל, וא"כ כמו שגוי יכול לטפל ביו"ט בקבורת ישראל שמת, כן יטפל הגוי במת מצוה ולמה שיטמא הכהן בכך. ואולי דברי ה"חפץ חיים" זה בגלל שבדרך כלל הגוי לא ילך להתעסק עם יהודי מת, אבל אם אכן הגוי מוכן להתעסק ולקוברו, אסור לכהן ליטמא,
· הרואה מת שאין לו קוברים ומסופק אם הוא ישראל או גוי, מה יעשה? מצד אחד יש לו ספק מצות עשה לקוברו, ומצד שני ספק איסור דאורייתא להיטמא למתים. כתב הרשב"א: {מביאו הרמ"א יו"ד ס' שע"ד ס"ג} מת הנמצא ולא ידעינן אם עכו"ם הוא אם ישראל הוא, הולכים אחרי רוב הנמצאים שם , והש"ך כתב דאם יש מחצה יהודים על מחצה גויים, זה מצב של ספק והולכים לחומרא וצריך לקוברו, ומכל מקום אין הכהן מיטמא לו מספק.
· בספר "אור זרוע" {תחילת ה' שבת} כתב: ואני הכרתי יהודי אחד מוורמ"ש, והיו קוראין אותו ר' בונים, והיה זקן וקובר מתים, ושמעתי שפעם אחת השכים לבית הכנסת, וראה אדם אחד יושב לפני בית הכנסת ובראשו כתר של עשבים, ונתפחד כסבור שהוא שד, וקראו ואמר לו וכי אינך פלוני שמת עתה וקברתיך, א"ל הן, וא"ל היאך אתה באותו עולם, א"ל היטיב עד מאוד, א"ל מה זכויות יש לך והלא אתה הייתה אדם כל דהו, א"ל רק באותו זכות שהייתי אומר ברכות בקול נעים בביהכ"נ, הביאוני בגן עדן ומכבדין אותי. מסיים האו"ז כתבתי זאת כדי שיראה יר"ש, וישים אל לבו ויאמר שבחיו של הקב"ה בקול נעים ובכוונה ויזכה לגן עדן.
וב"אילת השחר" על הפרשההביא סיפור זה, והסתפק אם לכהן היה מותר להיות בבהכ"נ באותו הזמן, שהרי מת מטמא באוהל, והנה מספר החיד"א על ר' יחיאל אבי הרא"ש, שכרת ברית עם חבירו ר' שלמה הכהן, ולאחר מיתת ר' יחיאל, ישב ר' שלמה ולמד בבית המדרש ביום, וראה את ר' יחיאל יושב וקורא עמו בהלכה, ולכאורה יש לדעת איך עשה זאת הרי ר' שלמה היה כהן? בשלמא לסבורים {כלי יקר} דצדיקים במיתתם מיתת נשיקה אין בהם טומאת מת, דאין מלאך המות זורק בהם טיפה סרוחה הגורמת לגוף להירקב, אולם לסוברים {שו"ת מהרי"ל ס' ק"נ} דגם הצדיקים מטמאין במיתתן, צ"ע.
· "והכהן הגדול מאחיו" כהן גדול צריך שיהיה גדול מאחיו הכהנים בנוי בכח בעושר בחכמה ובמראה, אין לו ממון- כל הכהנים נותנים לו משלהן כל אחד לפי עושרו, עד שיעשיר יותר מעשיר שבכולן.
· חידת השבוע: איך יתכן שאשה קיבלה גט מבעלה ונתגרשה כדין, ותהיה מותרת לכהן?
אם אינך מצליח למצוא תשובה, דפדף לדף 5 ותמצא תשובה.
· "והיה שבעת ימים תחת אמו" כתב "בעל הטורים" אמר הקב"ה: אם ישחוט ביום א', יהא נראה כשוחט לשם שמים וארץ שנבראו ביום א',ואם ביום ב' יהא נראה כשוחט לרקיע שנברא ביום ב', וביום ג' לים וליבשה, ובים ד' לשם מאורות, וביום ה' לשם שרצים, וביום ו' לשם אדם, אלא ימתין עד ז' ימים וידע שבראתי העולם בששת ימים ונחתי בשביעי וישחט לשמי.
· "ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" מדיני המצוה: א.יום אחד האמור ב"אותו ואת בנו", היום הולך אחר הלילה.ב. השוחט "אותוואתבנו" ביוםאחד, הבשר מותר באכילה, והשוחט לוקה. ג. אינו לוקה אלא על שחיטת האחרון, על כן אם בא חבירו ושחט השני חבירו לוקה. ד. אין איסור "אותו ואת בנו" נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד. ה.במסכת חולין דף ע"ח: חלוקין תנא קמא וחנניה אם איסור "אותו ואת בנו" נוהג רק בנקבות, או בין בזכרין ובין בנקבות, שזו דעת חנניה. והרמב"ם לא פסק לא כחנניה ולא כת"ק. שהרי לא כתב שאינו נוהג בזכרים, רק הביא טעמם שנוהג בנקבות מכיון שזה בנה ודאי, אולם אם נודע ודאי שזה הוא אביו, אין שוחטין שניהם ביום אחד. ו. אין איסור "אותו ואת בנו" אלא בשחיטה בלבד, אבל אם נחר הראשון, או נתנבל על ידו, מותר לשחוט השני.
ז. בטעם המצוה:כתב הרמב"ם, אסור לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד, להשמר ולהרחיק מלשחוט משניהם הבן לעיני האם, כי צער בעלי חיים בזה גדול מאוד,
· "ושמרתם מצוותי ..ולא תחללו את שם קדשי" פרשת אמור כולה עוסקת במניעת חילול ה' והקודש, בתחילה הזהיר את הכהנים "קדושים יהיו ולא יחללו שם אלוקיהם", העניש בת כהן שאת אביה היא מחללת, הזהיר הכהן הגדול "ולא יחלל זרעו", כהן בעל מום מוזהר "ולא יחלל את מקדשי", הכהנים מוזהרים "ולא יחללו את שם קדשי" באכילת קדשים בטומאה, ישראל מוזהרים מאכילת טבל, "ולא יחללו את קדשי בני ישראל", אח"כ הזהיר ממלאכה שהיא חילול שבת וימים טובים, ובסוף הפרשה עונש המגדף שהוא החמור שבחילול ה', עד כאן הפרשה עוסקת באזהרות שלא לחלל את הקדושה, וכאן ציוה על כל המצוות המקדשים את ישראל שלא לחללן,"ושמרתם את מצוותי.. ולא תחללו" דהייינו שלא לחלל את קדושת המצוות, שהרי אנו מברכין 'אשר קדשנו במצוותיו'. דכל מצוה מחדשת קדושה וכבוד שמים בעולם, והעובר עליה מחלל קדושה זו, ואת שם ה' שציוה עליה, וכך כתב הרמב"ם {בפ"ה מהלכות יסודי התורה הי-י"א} כל העובר מדעתו בלא אונס, על אחת מכל מצוות האמורות בתורה בשאט נפש להכעיס הרי זה מחלל את השם,
· "ונקדשתי בתוך בני ישראל" כל בית ישראל מצווין על קידוש השם הגדול הזה, שנאמר "ונקדשתי בתוך בני ישראל", וכל מי שנאמר בו "יהרג ואל יעבור" ונהרג, הרי זה קידש את ה', ואם היה בעשרה מישראל הרי זה קידש את ה' ברבים, כדניאל חנניה מישאל ועזריה ורבי עקיבא וחביריו. כן מצינו במסכת סוטה דף ל"ו: יוסף שקידש שם שמים בסתר, הוסיפו לו אות אחת משמו של הקב"ה, יהודה שקידש שם שמים בפרהסיה נקרא כולו ע"ש הקב"ה.
· "ונקדשתי בתוך בני ישראל" כתה החינוך {מצוה רצ"ו} נצטוינו לקדש את ה' –שנמסור נפשינו למות על קיום מצות הדת וכו': אולם עלינו לדעת שקודם כל אנו מצווין לחיות ולקדש את שמו יתברך, ומצוה חשובה זו יכול כל אחד לקיימה בכל יום,וכך כתב המשנה ברורה {ס' קכ"ה סק"ד}בזמן אמירת קדושה – צריך לכוין ביותר לקדש את ה' יתברך, ובזכות זה ישרה עליו ה' ית' קדושה מלמעלה, ויכוין לקיים הפסוק "ונקדשתי בתוך בני ישראל" וכן כתב הזוהר כשאומרים קדיש וקדושה מקיימים מצות עשה של "ונקדשתי בתוך בני ישראל".
ובספר "היכלות" {הביאו המ"ב שם סק"ה}כתב על החביבות שיש להקב"ה באמירת הקדושה, וכך כתב: ברוכים אתם לה' שמים ויורדי מרכבה, אם תאמרו ותגידו לבני מה שאני עושה בשעה שמקדישים ואומרים "קדוש קדוש קדוש", ולמדו אותם שיהיו עיניהם נשואות למרום לבית תפילתם ונושאים עצמם למעלה, כי אין לי הנאה בעולם כאותה שעה שעיניהם נשואות בעיני ועיני בעיניהם, באותה שעה אני אוחז בכסא כבודי בדמות יעקב ומחבקה ומנשקה ומזכיר וממהר גאולתם. ועוד מובא ב"אור זרוע" {הל' שבת ס' מ"ב} וכן בטור {או"ח ס'קכ"ה} בשם ספר "היכלות" תקנו לומר קדושה בנעימות ובקול רם, דאמר רבי ישמעאל שמעתי נעימת קול מפי הגבורה שאומרת, משביע אני עליכם יורדי מרכבה שתאמרו לבני, שישיאו עיניהם למרום בשעה שאומרים קדוש קדוש קדוש, ואין לי הנאה בעולמי אלא אותה שעה, בשעה שעיניהם נושאות לעיני, והבל מפיהם טורד ועולה לפני כריח ניחוח, ותגידו לבני חיבה שאני מראה ליעקב אביהם בשעה שאומרים ג' פעמים קדוש קדוש קדוש, אני נופל ג' פעמים על דמות פני יעקב היושב בחיקי ומנשקו ג' פעמים כנגד ג' פעמים שאומרים "קדוש..".
"ונקדשתי בתוך בני ישראל" – סיפור
מעשה ביהודי, שהובא עם אביו ואמו וכל משפחתו לגטו באושביץ באחד המשלוחים. לא עבר זמן רב וכבר העמידו אותם בתור רווי אימה של ה"סלקציה", מי לחיים ומי למוות, שעליו פיקד הצורר ד"ר מנגלה ימ"ש. כל בני המשפחה, ההורים, האחים והאחיות, הופנו לצד השמאלי – אל מי למוות, ורק הוא מכל בני המשפחה הופנה ימינה, להילקח לכוחות העבודה שהנאצים השתמשו בהם למטרותיהם האפלות. לאחר שניצל ממלתעות הרשע ומכל התלאות שעברו עליו והגיע לירושלים, סיפר אותו יהודי. מיד לאחר המיון הנורא, נלקח הוא יחד עם עוד שבעה עשר אנשים צעירים, כדי לצאת לעבודת הכפיה, אך בטרם ניתן להם ההכשר לעבוד, נצטוו כולם להתפשט מכל בגדיהם ולהכנס ערומים לתוך בור של מים שנמהל בכמות גבוהה של "קרבול" – חומר חיטוי חריף וצורב ביותר. קשה לתאר את הצריבה הנוראה בכל חלקי הגוף, ובמיוחד מחמת החומר שחדר לאוזניים ולעיניים. כולם קפצו למים ומיד נסו החוצה, ואני, אומר היהודי, דווקא במים הצורבים הללו, נשארתי לעמוד והתחלתי למלמל לעצמי: "רבונו של עולם! היו לי אב ואם, שני אחים ושלוש אחיות, ועכשיו נותרתי לבדי, ללא אבא, ללא אמא, ללא אחים, וללא אחיות! אך נשארתי עדיין בבגדים שלי, אלא שעתה גם זה כבר אין לי, שהלא הפשיטו אותי מבגדי ונותרתי עירום ובחוסר כל. נשארתי בלא כלום, רק עם בשרי – "מבשרי אחזה אלו-ה" – רבש"ע, אני אתך ואתה אתי, ואת זה אף אחד לא יוכל לקחת ממני לעד! ואם כן, לא חסר לי כלום…! ברגע שבו חשבתי מחשבות אלו, סיים היהודי את סיפורו, התחלתי לחוש תענוג כה גדול, שכמותו לא חשתי בכל ימי חיי. והנה חברי לסבל עומדים בחוץ וצועקים אלי: מה אתה עומד ומשתהה למטה בקרבול החריף והנורא, מהר צא מהגהינום. ואני עומד ומתענג בהרגש כי ה' יתברך אתי ואיני חסר דבר…
· "ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת" מובא בזוהר הק': רבי אבא פתח" "אם תשיב משבת רגליך עשות חפצך ביום קדשי" –אשרי ישראל שהקב"ה בחר בהם לדבוק בהם מכל שאר אומות העולם, ומתוך אהבתו להם, קרבם אליו ונתן להם תורה, ונתן להם שבת, שהיא קדושה מכל הימים, מנוחה מכל ושמחת הכל… "וקראת לשבת עונג" – עונג של הכל, עונג הנפש והגוף, עונג עליונים ותחתונים. וקראתה לשבת,מהו וקראתה? שיזמין אותה, כמו שנאמר: "מקראי קודש"- כלומר מזומנים,כמי שמזמין אורח לביתו, ועל כן "וקראת לשבת עונג"- שיזמין אותה כמו שמזמינים אורח, בשולחן ערוך ובבית מוכן כראוי, ואמר רב יהודה השמחה והשמירה עולות על כולנה.. לפיכך יום זה הוא שמחת עליונים ותחתונים, כולם שמחים בו, שממלא ברכות בכל העולמות, וכולם ממנו מתתקנים, ביום זה מנוחת עליונים ותחתונים, ביום זה מנוחת הרשעים בגיהנום:
· פרשת המועדות: פרשתינו נקראת במשנה {מגילה פ"ג מ"ה} פרשת מועדות של תורת כהנים, כי ישנן עוד פרשות של מועדות בתורה בפרשת "משפטים" וב"כי תשא" שבספר שמות,ובפרשת פנחס שבספר במדבר, ובפרשת ראה בספר דברים. ב"פרשת המועדות" – בספר שמות ובספר דברים, נזכרים רק שלשת הרגלים,ורק בפרשתינו ובפרשת פנחס כתובים החגים של ראש השנה ויום הכיפורים, ועוד בשתי הפרשות האלו, כתובים היום והחודש בו חלים המועדים, בעוד שבספר שמות ודברים, החגים מצוינים ע"י העונות "חודש האביב" "חג הקציר" ו"חג האסיף". פרשת המועדות של תורת כהנים היא הגדולה מכולן, ובה ניתנו המצוות של כל חג. מצות בפסח, ספירת העומר בין פסח לשבועות, תקיעות בר"ה, צום יום הכיפורים, ישיבה בסוכה, ונטילת ארבעה מינים בסוכות. לעומתה פרשת המועדות שבפרשת פנחס עניינה – קרבנות ומוספי החג בלבד.
· "ויקב בן האשה הישראלית את השם ויקלל", מהו ויקוב? – נקב מה שהיה סתום-שם אמו שהיא היתה שלומית בת דברי. רב יהודה אמר:בן בעלה של שלומית מאשה אחרת היה,
אמר רבי יצחק: רבו זה עם זה ואמר לו המעשה באמו, וכי אביו המצרי נהרג על ידי השם הקדוש? כן , דאומר הכתוב "הלהרגני אתה אומר" – שבכח השם הקדוש הרגו משה, ועל כן השיבו כנגדו בקללה, וזהו שנאמר: "ויקב בן האשה הישראלית את השם ויקלל ויביאו אותו אל משה", מפני מה "אל משה"? – אלא לפי שהרג את אביו בשם הקדוש, לפיכך "ויביאו אותו אל משה" {שהתחיל באביו ויגמרנה בבנו}, כיון שראה אותו משה, מיד "ויניחוהו במשמר", והאב והבן נפלו בידי משה.
· "ויניחהו במשמר לפרש להם על פי ה'" רש"ימפרש ויניחהו-לבדו, ולא הניחו מקושש עמו,ששניהם היו בפרק אחד, ויודעים היו שהמקושש במיתה, שנאמר "מחלליה מות יומת". אבל לא פורש להם באיזה מיתה, אבל במקלל הוא אומר לפרוש להם שלא יודעים אם חייב מיתה או לא.ויש להבין א. אם לא ידעו אם חייב מיתה הרי זו התראת ספק ואינה התראה, ב. אם אכן לא ידעו אם חייב הוא מיתה. מדוע הניחוהו במשמר, בשלמא במקושש שידעו שחייב מיתה, רק שלא ידעו איזה מיתה חייב, מובן ששמו אותו במשמר עד שידעו איזה מיתה חייב, אבל מקלל שכלל לא ידעו אם חייב מיתה מדוע אסרו אותו במשמר?
· "ואשה גרושה מאשה לא יקחו" שואל תוס' איך משה החזיר את צפורה אחר שגירשה, דכתיב "ויקח יתרו חותן משה את צפורה אשת משה אחר שילוחיה" הרי משה כהן היה וכהן אסור בגרושה? {למ"ד במסכת זבחים דף ק"ב דמשה כהן היה}מתרץ ה"מרכבת המשנה" דצריך לומר דהמ"ד הזה סובר דיתרו בא קודם מתן תורה ועדיין לא ניתנה הלכה זו.עוד אפשר לתרץ דבמכילתא מובא: ר' אליעזר המודעי אומר שפטר אותה במאמר, ר' יהושוע שנפטרה ממנו בגט, המ"ד שמשה היה כהן סבור שפטרה במאמר, ולכן היה מותר להחזירה.
· תשובה לחידת השבוע: נאמר בשו"ע {אה"עסימן ו' ס"ב} קטנהשמיאנה בבעלה, {כגון שאין לה אב, תיקנו חכמים שיכולים אמא או אחיה להשיאה, ונישואין אלו שמדרבנן הם יכולה לצאת מבעלה ע"י שתמאן בו, אף ללא גט}וקטנה זו מותרת לכהן, ואם נתן לה גט אסורה, ואם אחר שנתן לה גט החזירה ומיאנה בו מותרת לכהן, שהמיאון מבטל הגט,
ספירת העומר
· "וספרתם לכם ממחרת השבת" מובא בשו"ע {ס' תפ"ט ס"ד} מי ששואל את חבירו כמה סופרים הלילה, יאמר לו אתמול היה כך, שאם יאמר לו היום כך וכך, אינו יכול לחזור ולמנות בברכה, והקשו האחרונים הרי אנו פוסקים להלכה דמצוות צריכות כוונה. וא"כ העונה לחבירו כך ימים לעומר, הרי לא התכוין לצאת המצוה, וא"כ למה לא יוכל לחזור ולספור בברכה .
עוד יש להבין, בשו"ת רעק"א {ס' כ"ט–ל}הסתפק אם מועיל לצאת ידי חובת ספירה ע"י שיכתוב היום עשרה ימים לעומר. תמה עליו ה"ערוך השולחן" {בס' תפ"ט}, וכי עלה על הדעת לומר כתיבה כדיבור במצוה כלשהי מן המצוות שבדיבור, כגון קריאת שמע ותפילה.ועוד ביותר תמוה דעל אף שהרעק"א הסיק בסוף שלא מועיל כתיבה כדיבור, ישנן אחרונים שנקטו להלכה דכתיבה מועילה כדיבור בספירת העומר.{שבות יעקב ח"א ס'ל', וכף החיים שם ס"ק כ"ח}ולשיטתם תמוה מה בין מצוה זו לכל המצוות שלא אומרים כתיבה כדיבור.
עוד יש להבין, דשנינו בסוכה דף לח. דאמרו חכמים שהשומע כעונה בכל מקום, וראובן יכול להוציא את השני המכוין לצאת ידי המצוה כמו תקיעת שופר קריאת המגילה, ובספירת העומר מסתפק המגן אברהם {בס"ק ב'} אם אמרינן שומע כעונה בספירת העומר, דשמא אין זה ספירה לכל אחד ואחד כאשר הוא יוצא ידי חובה בשמיעה מאחרים. והכתוב אומר "וספרתם לכם" ודרשינן במסכת מנחות דף ס"ה: שתהא ספירה לכל אחד ואחד.ודבריו טעונים ביאור, דהרי תוס' שם כתב, דהיה צד לומר דחיוב הספירה הוא על הבי"ד כמו ספירת שמיטה ויובל, על זה בא הכתוב לומר "וספרתם לכם" דהמצוה לא על בי"ד אלא על כל אחד ואחד, אולם לא בא למעט שאי אפשר להוציא אחד את השני בספירת העמר, ועל כן תמוה לא לא יועיל שומע כונה בספירת העומר. והנה חידוש גדול כתב החזקוני בפרשת ראה, דשתי המקראות שבפרשת ראה ובפרשת אמור, שני דינים הם, דבפרשת ראה דכתוב בלשון יחיד, "שבעה שבועות תספור לך" מצוה זו מוטלת על הבי"ד, ובפרשת אמור דכתוב בלשון רבים "וספרתם לכם" ללמדנו חובת הפרט שתהא ספירה לכל אחד ואחד.
התשוקה הגדולה ללמוד תורה – סיפור
"וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאתם את עמר התנופה"
רבינו יצחק מפוזנא זצ"ל, רבו של בעל ה"מגן אברהם", נודע בתקופתו בשם "רבי יצחק הגדול", משום שהיה גדול דורו בנגלה ובנסתר. ה"חוזה מלובלין" שהיה מצאצאיו, סיפר על אביו של רבי יצחק רבי אברהם שהיה רב בקהילת פוזנא. לפני פטירתו הוא מסר את הרבנות וראשות הישיבה לבנו הגדול רבי יוסף. בנו הצעיר רבי יצחק היה אז בשנות הילדות ולכן הוא ציוה על רבי יוסף ללמוד עמו ולהשגיח עליו, אבל לילד לא היה לב ושכל טוב, להבין את דברי הגמרא. ולכן היה אחיו נוזף בו ומכה אותו, כפעם בפעם. בלילה שבו הוא נעשה בר מצוה, נשאר רבי יצחק בבית הכנסת, אחרי תפילת ערבית, והחביא את עצמו מתחת הספסל. לאחר שהשמש סגר את בית הכנסת, ניגש אל ארון הקודש, פתח אותו והתפלל בבכי ובתחנונים, שיהיה לו מוח ולב, להבין את התורה הקדושה. מחמת גודל הבכי, נפלה עליו תרדמה, ובזמן שהיה ראשו בתוך ארון הקודש, בא אליו אביו בחלום, ואמר לו: "בני אל תבכה! אני אבוא אליך בכל לילה ולילה ואלמד אותך". ואמנם כך הוא עשה במשך ימים רבים.
לילה אחד, לא בא אליו אביו. נפל פחד על הילד יצחק, ומיד בלילה הבא הוא החביא את עצמו שוב בבית הכנסת, פתח את ארון הקודש ובכה בכיה נוראה וצעק: "מה חטאתי ומה פשעתי שלא בא אלי אבי בלילה שעבר" ונרדם מחמת גודל הבכי. אז התגלה אליו אביו בחלום ואמר לו: "לא חטאת חס ושלום. רק לא היה לי פנאי לבוא אליך כי נפטר צדיק אחד מקרובינו, והלכנו כל הצדיקים שבגן עדן, לקבל את פניו". ומאז המשיך לבוא אליו בכל לילה. עד שבלילה אחד אמר לו: "בני! יודע אתה את כל התורה כולה, ואינני צריך לבוא יותר וללמדך".
מדור שאלות
· "אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו", דעת רבי חייםכהן (הובאו דבריו בתוספות כתובות קג, ב), כי מה שאמרו חכמים "אין טומאה בתלמידי חכמים" הוא כפשוטו, ומותרים הכהנים להיטמא לצדיקים. והוסיף, שאילו היה בהלוויתו של רבינו תם הוא היה מטמא את עצמו, למרות היותו כהן.
קשה: במסכת סוכה (כה, ב), מבואר, שהאנשים שהיו טמאים לנפש אדם והיו צריכים לעשות פסח שני, היו מישאל ואלצפן שנטמאו לנדב ואביהוא. ואם אכן צדיקים אינם מטמאים, אם כן מישאל ואלצפן לא נטמאו כלל, והיו יכולים לעשות פסח ראשון יחד עם כלל ישראל?
קושיה נוספת: במסכת פסחים (סז, א), מובא, שלטמא מה מותר להכנס למחנה לויה, ואף המת עצמו יכול להיות במחנה לויה. הגמרא הוכיחה זאת ממה שנאמר: "ויקח משה את עצמות יוסף עמו" – "עמו במחיצתו". ואם אכן צדיקים אינם מטמאים, שוב כיצד ניתן להוכיח שמותר להניח מת במחנה לויה מזה שעצמות יוסף היו במחיצתו של משה, והלא יוסף היה צדיק וצדיקים אינם מטמאים?
קושיה נוספת: במסכת סנהדרין (לט, א), מסופר , כי מין אחד שאל את רבי אבהו: הלא אלקיכם כהן הוא, שנאמר: "ויקחו לי תרומה", ואם כן היכן הוא טבל אחרי קוברו את משה? ענה לו רבי אבהו: באש הוא טבל, שנאמר: "כי הנה ה' באש יבוא". ואם אכן צדיקים אינם מטמאים, מדוע לא ענה רבי אבהו לאותו מין כי הקב"ה, למרות היותו כהן, לא היה צריך לטבול אחרי קוברו את משה, לפי שמשה היה צדיק?
תירוץ על שלוש הקושיות: ההבנה הפשוטה בדבריו של רבי חיים כהן היא, שגם צדיקים מטמאים, אלא שמחדש שיש להיטמא להם, כשם שיש לכל אחד להיטמא לנשיא ישראל. (ראה גם "בית יוסף" סי' שעד: "ערוך השולחן" שם ה-ו). וכן משמע מלשונם של התוספות שכתבו שמותר להיטמא להם.
לפי זה מתורצות כל הקושיות, שהרי הנוגע בצדיק נטמא.
אמנם, הרש"ש בכתובות שם מביא בהקשר לדברי התוספות הנזכרים את דברי אליהו הנביא (ב"מ קיד, ב), שאמר שצדיקים אינם מטמאים, ומשמע מדבריו שהבין שגם כוונת רבי חיים כהן הי לומר שצדיקים אינם מטמאים כלל, ושבות כל הקושיות למקומם.
תירוץ נוסף על הקושיה הראשונה: הטעם לכך שצדיק אינו מטמא הוא משום שמאחר שהוא נפטר מן העולם בלא חטא, אין נדבקת בו טומאה. נדב ואביהוא אינם בכלל אלו, שהרי נפטרו בשעת חטאם ומחמתו כעונש על שהקריבו אש זרה.
תירוץ נוסף על הקושיה השלישית: קושייתו של אותו מין אינה קושיה כלל ממספר סיבות, כגון: כלפי הקב"ה אין שייכת טומאה, וכן שהקב"ה אינו גוף הנטמא כלל, אלא שרבי אבהו ענה לו כפי הנאמר: "ענה כסיל כאיוולתו". (מרפסין איגרין)
![]()
