אירוע בסדר גודל של התרסקות מטוס בפוקט, הקפיץ באחת את תשומת לב התקשורת הישראלית למתרחש בתאילנד. המקום שהפך למוקד כה תוסס עבור התיירים הישראלים, היה במרכז התקשורת מזה מספר ימים.

דקות בודדות אחרי שנודע דבר האסון, כמעט באופן מובן מאליו פנו כל כלי התקשורת לקבלת מידע משלוחי חב"ד בתאילנד. מייד היה להם את מי לראיין, וכולנו קראנו בכותרות את המידע מהשטח של נציגי חב"ד בפוקט.

וגם הפעם, פורסמה תמונתו של השליח בבנגקוק הרב נחמיה וילהלם בעמודים הראשונים בכל העיתונים הגדולים בישראל, כשהוא מסתובב בין הגופות, מנסה לאתר ישראלים. עוד לפני כל גורם אחר, לפני שהגיעו לתאילנד אנשי המז"פ, זק"א או מד"א, הרב וילהלם כבר היה שם. התרגלנו לחיות משום מה עם העובדות אלו, התרגלנו לשמוע את נציגי חב"ד עולים לשידור מיד לאחר כל אירוע כזה, כי הם נמצאים בכל מקום.

כאן המקום לעצור לרגע ולמקד את תשומת הלב על עצם הימצאותם של אנשי חב"ד שם. מי הם חב"ד? למה הם שם? מה מושך אותם? מה מניע את הכח הזה? איך זה שבכל מקום החב"דניק לא תפס מטוס כדי להגיע לשטח האסון כי הוא פשוט שם?

לשם הבנת המצב יש ללכת אחורה אל תחילת שנות השבעים אז החל מפעל השליחות בניצוחו של הרבי מליובאוויטש לתפוס תאוצה בכל העולם. הרבי, ראה בכל יהודי, בכל מקום בו נמצאים יהודים על פני הגלובוס, כתובת.

הרבי באהבתו הגדולה לעם היהודי, שלח את הרב נחמיה וילהלם, הרב אהרן סלומון ואת שלוחי חב"ד בתאילנד ואלפים אחרים בכל העולם.

מעולם לא בדק הרבי מליובאוויטש בציציותיו של היהודי הנידח אלא דאג לכל אחד מתוך אהבת ישראל, וכך גם חינך את שלוחיו. אהבת כל יהודי, ללא תנאים וללא דעות קדומות, מבלי לבדוק על מצבו ורמת זיקתו לדת, עמדה בבסיס משנתו של הרבי מליובאוויטש, ומתוכה צמח מפעל השליחות לפוקט, לבנגקוק, לקייב שבאוקראינה, לבואנוס איירס שבארגנטינה, לוילנא שבליטא, לקונגו שבאפריקה, לסאן פאולו שבברזיל, לפרו, לנפאל, לפלורידה, אלסקה ואורגון שבארה"ב, לסידני שבאוסטרליה, לבייג'ין שבסין ואלפי מקומות נוספים.

בכל פינה בעולם פועלים שלוחי חב"ד, על מנת שליהודי יהיה מניין בראש השנה, בית חם לסעודות שבת, מקום לקבלת סיוע ומענה בכל נושא יהודי וגם מוקד סיוע בזמן אסון כשצריך לבקר נפגעים, לזהות חללים או להעניק מכשיר סלולרי למטייל שיצור קשר עם אמא.

השלוחים של הרבי לא יצאו לפוקט לקדנציה של 4 שנים, הם הלכו לגור שם, הם חיים שם כל עוד יהיו שם יהודים. הם הפקירו את חייהם האישיים, בלי חינוך יהודי לילדים, בלי מזון כשר אותו הם נאלצים להכין בכוחות עצמם, בלי תנאים בסיסיים, הם הקימו שם במסירות גדולה מגדלור לכל הסביבה.

המילים "נציג חב"ד יצא לבקר את הנפגעים", או "שליח חב"ד שסייע בזיהוי החללים" לא צריכות להיות מובנות מאליהן, למרות שהתרגלנו לשמוע זאת. כדאי שנזכור למה הם שם, במה כרוכה ישיבתם שם, כדאי שנזכור את מי שהקים את המפעל העניק בסדר גודל הבלתי נתפס הזה, אך עם זאת מפעל כל כך אנושי שנוגע בכל יהודי. למען הצדק ההיסטורC?.